למה להיות קתולי דווקא? - עשר סיבות טובות להיות קתולי

עשר סיבות טובות להיות קתולי:

1. ישוע נתן לכנסייתו את מתנת האי-טעייה* – מה שמעניק לנו ודאות בענייני אמונה ומוסר חשובים, ומאפשר לנו לדעת בביטחון מה עלינו להאמין וכיצד עלינו לחיות את חיינו.
2. בכנסייה הקתולית בלבד נמצאים אמצעי הישועה במלואם*, וכל האמצעים הדרושים לגדילה בקדושה ובחסד*.
3. הליטורגיה (פולחן) הקדושה* של הכנסייה מביאה אותנו אל רז הפסחא ומאחדת אותנו עם הליטורגיה השמימית של המלאכים והקדושים.
4. הכנסייה מתווכת עבורנו את התקדישים (הסקרמנטים)* של המשיח: אפיקי החסד של אלוהים, חייו ואהבתו אלינו.
5. בכנסייה ניתן לקחת חלק באויכריסטיה (סעודת האדון או לחם הקודש)* – גופו ודמו של האדון, מקור החיים המשיחיים ושיאם.
6. בכנסייה הקתולית נמצא איחוד מלא עם משפחותינו הארצית והשמימית, התחברות הקדושים*.
7. ישוע העניק לנו את אימו מרים (מריה)* כאם הכנסייה וכאימנו האישית, האוהבת אותנו ומשגיחה עלינו.

 

1. ישוע ייסד קהילה אחת* (לא אוסף של קבוצות נוצריות ומשיחיות שונות)

אנו למדים מהבשורה על פי יוחנן כמה חשוב היה לישוע שכל ההולכים אחריו יהיו מאוחדים. הוא התפלל עבור כל המאמינים כי "יִהְיוּ נָא כֻּלָּם אֶחָד; כְּמוֹ שֶׁאַתָּה, אָבִי, בִּי וַאֲנִי בְּךָ, שֶׁיִּהְיוּ גַּם הֵם בָּנוּ, כְּדֵי שֶׁיַּאֲמִין הָעוֹלָם כִּי אַתָּה שְׁלַחְתַּנִי" (יוחנן יז, 21). כאשר אנו קוראים בברית החדשה אנו רואים שישוע ייסד קהילה אחת ויחידה, מאוחדת תחת הנהגתם של פטרוס ויתר השליחים. הוא מעולם לא כונן אוסף בלתי מאורגן של קבוצות נוצריות ומשיחיות כפי שקיימות כיום – שונות האחת מהשנייה וחסרות הסכמה ביניהן בענייני אמונה ומוסר חשובים. הכנסיות האורתודוקסיות המזרחיות התנתקו מאחדות עם האפיפיור בשנת 1054. הכנסיות הפרוטסטנטיות גרמו נזק נוסף לאחדות הנצרות בהיפרדן מהכנסייה הקתולית החל במאה ה-16, והן ממשיכות להתפצל עוד גם בימינו. אפילו הכנסיות החדשות ה"לא משויכות" (זאת אומרת, אינן מגדירות עצמן כשייכות לאף קבוצה נוצרית או משיחית) – גם אם הן נמנעות מלסווג עצמן – הן בעצם קבוצה נוספת של נוצרים אוונגלים. והתנועה היהודית-משיחית, תוך ניסיון אציל לגלות מחדש את השורשים היהודיים של הנצרות, מוכתמת גם היא באותו חוסר אחדות המאפיין את הכנסיות הפרוטסטנטיות.

הכנסייה האחת האוניברסלית שייסד ישוע, הכנסייה היחידה ששמרה על אחדותה במשך 2000 השנים האחרונות, תוך התפשטות לזמנים ולמקומות שונים – היא הכנסייה הקתולית.

בהישארותך מחוץ לכנסייה הקתולית אתה תורם, אם כך – גם אם לא במודע ושלא באשמתך – לחוסר האחדות של גוף המשיח. בהצטרפותך לכנסייה הקתולית אתה מצטרף בעצם לכנסייה המקורית שייסד ישוע המשיח, ותורם לאחדות שעבורה התפלל ישוע!

2. ישוע כונן כנסייה נראית לעין* בעלת מנהיגים נראים לעין

מדוע יש כזה חוסר אחדות בקרב קהילות פרוטסטנטיות / אוונגליות / משיחיות? מפאת היעדרותה של סמכות חוקית (לגיטימית). לעתים קרובות נאמר כי הכנסייה היא האיחוד הבלתי נראה של כל המאמינים, כי היא מודרכת על ידי רוח הקודש וכי ישוע הוא העומד בראשה – וכי אין בראשה סמכות אנושית מהותית כאן על פני כדור הארץ. אך התיאוריה הזו מקורה אינו בכתבי הקודש והיא אינה עובדת בפועל. היא גרמה למעשה לבלבול עצום ולמחלוקות בתוך גוף המשיח.

בקוראנו בכתבי הקודש אנו מוצאים תיאור אחר לחלוטין: בזמן יציאת מצרים היה מאוחד עם אלוהים תחת הנהגתם של משה ושל 70הזקנים – מי שמסרו לעם את דבר אלוהים, פירשו אותו ושפטו את העם (שמות יח, יג–כו; במדבר יא, טז–כה). גם בתקופת מלכות דוד נמשך מצב זה; העם היה מאוחד תחת סמכותו של המלך, שהיה כפוף לדברי הנביאים.

תמונה דומה מצטיירת בברית החדשה: ישוע העניק לקהילתו מנהיג אנושי אמיתי בדמותו של פטרוס. ישוע אמר שפטרוס יהיה הסלע שעליו יבנה את קהילתו. הוא נתן לו את מפתחות השמים (מתי טז, 17–19), מינה אותו כרועה הקהילה (יוחנן כא, 15–17) והסמיך אותו להיות זה שיחזק באמונה את אחיו השליחים (לוקס כב, 31–32). נוסף על כך העניק ישוע את סמכותו גם ליתר השליחים באומרו להם: "הַשּׁוֹמֵעַ אֲלֵיכֶם, אֵלַי הוּא שׁוֹמֵעַ" (לוקס י, 16); כמו כן נתן להם סמכות לסלוח על חטאים (יוחנן כ, 23). קרא בספר מעשי השליחים כיצד הנהיגו פטרוס ויתר השליחים את הקהילה בהכריזם את הבשורה ובקבלתם החלטות כבדות משקל (מעשי השליחים ב, 1–14; טו, 7–12).

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית תהפוך לחלק מהקהילה שנוצרה לפי תבניתו של עם אלוהים כפי שמתואר בכתבי הקודש, ותקבל עליך את הסמכות שישוע עצמו העניק ליורשיו.

3. ישוע כונן ירושה שליחית ומסורת שליחית* אשר מוסרות את לימודיהם האמיתיים של ישוע המשיח ושליחיו

אולי אתה תמה: האם נשמרה הסמכות האלוהית הזו בקרב הכנסייה עד לימינו אנו? אכן כן, באמצעות ירושה שליחית ומסורת שליחית. לאחר שמת יהודה איש קריות בחרו השליחים מיד שליח שיירש את מקומו (מעשי השליחים א, 15–26). כמו כן, אנו רואים בברית החדשה כיצד מינו השליחים זקנים (מעשי השליחים יד, 32; אל טיטוס א, 5) וכיצד מסרו את סמכותם ליורשיהם: "וְהַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים, הַפְקֵד אוֹתָם בִּידֵי אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים הַמֻּכְשָׁרִים לְלַמֵּד גַּם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים" (השנייה אל טימותיאוס ב, 2). אנו קוראים בברית החדשה גם על מבנה הסמכות המשולש הכולל הגמונים (בישופים), זקנים (כוהנים) ושמשים (דיאקונים) (הראשונה אל טימותיאוס ג, 1, 8; ה, 17). מראשית הנצרות נחשבו הבישופים יורשיהם של השליחים; הבישוף של רומא היה יורשו של פטרוס, שמת ברומא. אם כן, אחדות הכנסייה מוגנת באמצעות מסירת לימודי ישוע המשיח דרך הירושה השליחית של הבישוף של רומא, האפיפיור, בשיתוף עם כל יתר הבישופים, יורשיהם של יתר השליחים.

התגובה הטבעית המיידית נגד טענה זו היא לעתים קרובות: "מדוע עליי להיכנע למרותם של אישים אלה? ידוע מההיסטוריה כיצד אנשים השתמשו לרעה בסמכותם וטעו ביותר!". נכון הוא הדבר, כי בכל מקרה של מתן סמכות בידי אנשים יש סכנה כי ישתמשו בה לרעה. אך אנחנו לעולם איננו חופשיים מסמכות אנושית בכל הנוגע לעניינים רוחניים. כשאנו מחליטים להשתייך לקהילה מסוימת, אנו נכנעים למרותו של מנהיג הקהילה או של הרב וללימודיו – אשר יכולים לסטות מהאמת. ואם אנו מחליטים לדחות על הסף סמכות כלשהי, או אז הופכים אנחנו בעצמנו למרות שאליה אנו נכנעים – שגם בה היכולת לטעות, המגבלות והעיוורון הפרטיים שלנו. במילים אחרות, עלינו לבחור מהי המרות שאליה אנו נכנעים: הסמכות שישוע המשיח בעצמו מינה כשהבטיח כי "רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת" (יוחנן טז, 13) וכי "שַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ עָלֶיהָ" (מתי טז, 18); או הסמכות האנושית של מישהו אחר. דחיית סמכותו של האפיפיור משמעותה כי כל מנהיג קהילה, או אפילו כל אדם פרטי, הופך להיות "אפיפיור" בעצמו, המלמד את קהילתו פרשנותו האישית לכתבי הקודש. זהו איננו המתכון לאחדות, כי אם לאנרכיה. עדיף ללא ספק לקבל את הסמכות שמינה ישוע המשיח ואשר שומרת בנאמנות על תורתו – כפי שהבטיח!

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית תזכה להאזין ללימודיו האמיתיים של ישוע המשיח ושל השליחים, לימודים שנמסרו דרך המסורת השליחית!

4. האי-טעייה של הכנסייה* מעניקה לנו ביטחון באשר למה עלינו להאמין וכיצד עלינו לחיות את חיינו

הסיבה הטובה ביותר להיכנע למרותה של הכנסייה הקתולית היא שישוע העניק לה יכולת מופלאה של אי-טעייה, אשר שומרת על אחדות דוקטרינלית ואשר מבטיחה ודאות באשר ללימודיה. אם היית במשך תקופה פרוטסטנטי, אוונגליסט או יהודי משיחי, שמעת ודאי מאות דרשות שונות שפירשו את כתבי הקודש בצורות שונות המנוגדות לעתים לחלוטין זו לזו. אולי אתה, כמאמינים רבים אחרים, מרגיש מבולבל וחסר ביטחון באשר לאמונתך – עכשיו אף יותר מאשר בשנים קודמות – וכל זאת מפאת התיאוריות והפרשנויות השונות והסותרות זו את זו ששמעת במשך השנים.

ישוע המשיח מעולם לא רצה שכך יהיה. בשום מקום בכתבי הקודש איננו רואים כי כל מאמין או מאמינה לומדים בעצמם את כתבי הקודש ומחליטים בעצמם במה להאמין – ללא פנייה לסמכות גבוהה מהם. בידי המאמינים בארבע המאות הראשונות לספירה אף לא היה ספר הברית החדשה (הקנון של הברית החדשה נחתם רק בשנים 393–397 לספירה). המרות שאליה נכנעו בענייני אמונה ומוסר הייתה זו של השליחים ויורשיהם. ראינו לעיל כיצד הבטיח ישוע המשיח לתלמידיו כי "שַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ" על קהילתו, וכי רוח הקודש ידריך אותם אל כל האמת ו" יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם" (יוחנן יד, 26). אכן, בברית החדשה נקראת הקהילה "עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ" (הראשונה אל טימותיאוס ג, 15).

אף שהחברה הפוסט-מודרנית שבה אנו חיים מעודדת ספקנות ואי ודאות, אין זה אפשרי לבנות חיים ללא יסודות איתנים. למאמינים בכתבי הקודש אכן יש יסוד בישוע המשיח ובדבר אלוהים, אך יסוד זה מעורער לעתים קרובות בידי פירושים סותרים לכתבי הקודש. בניגוד לכך, אין דבר נפלא יותר מאשר הביטחון באשר למה עלינו להאמין וכיצד עלינו לחיות את חיינו. רוח הקודש הדריך בנאמנות את הכנסייה ב-2000 השנים האחרונות, כך שאנו יכולים לדעת בוודאות כיצד הבינו ופירשו השליחים והמאמינים הראשונים את כתבי הקודש. קרא בעצמך את הקתכיזם של הכנסייה הקתולית (או את התקציר שלו), ותיווכח לדעת בבירור מה באמת מלמדים כתבי הקודש, לאור מסורת הכנסייה, בעניינים חשובים כגון התגלות אלוהים, הבריאה, טבע האדם, השילוש, אלוהותו של המשיח, ביאתו השנייה הצפויה, רוח הקודש, טבע הכנסייה, מרים, אימו של ישוע, החיים לאחר המוות, השפעות הטבילה, סעודת האדון, כיצד אנו נושעים ועוד ועוד.

שאלה חשובה לא פחות היא השאלה כיצד עלינו לחיות, או שאלות כבדות משקל בנושאי מוסר. אף שכתבי הקודש ברורים מאוד בענייני מוסר מסוימים, אין הם ברורים בכל שאלות המוסר באשר הן. אילו מן המצוות היו תלויות זמן ותרבות, ואילו מהן הן מוחלטות ובלתי משתנות? לדוגמה, בתנ"ך יש איסור על גילוח הפאות, על ציור הגוף בכתובות קעקע ועל אכילת חסילונים (שרימפס), ובברית החדשה יש מצווה לנשים לכסות את ראשיהן בעת התפילה; אך אין בכתבי הקודש איסור על הפלות, עבדות, הזרעה מלאכותית או שיבוט אנושי. כיצד עלינו לפרש את עשרת הדיברות בימינו? ללא מסורת בעלת סמכות נתונים המאמינים לחלוטין לגחמת הפירוש של מנהיג הקהילה שלהם; או שעליהם לבטוח בעצמם ובכושר השיפוט שלהם הכפוף לשגיאות ולטעויות; כך יקשה עליהם מאוד לדעת מה נכון ומה לא נכון. כפועל יוצא מכך יכולה להיות מצד אחד אנרכיה מוסרית שבה כל אחד קובע מוסר לעצמו וחוטא רבות מתוך בורות; ומצד שני לגליזם מוסרי נוקשה עד כדי עבדות לחוק והימנעות מדברים טובים רבים מתוך פחד שאולי יש בהם חטא. עדיף בהחלט לשאוב מבאר חוכמתה הנצחית של הכנסייה הקתולית, המונחית על ידי רוח הקודש, וזאת על מנת לדעת באמת מה טוב ומה רע ולחיות באושר חיי קדושה.

מובן שיכולת האי-טעייה של הכנסייה אין משמעותה כי חייהם של מנהיגי הכנסייה הם תמיד מושלמים. האפיפיור, הבישופים והכוהנים גם הם חוטאים, ואין הם מחוסנים מפני מעידות מוסריות, כפי שקרה לא פעם בעבר ואף יקרה, לצערנו, גם בעתיד. אך יש בכך עדות נוספת לנאמנותו ולגדולתו של אלוהים – שכן בענייני אמונה ומוסר הוא מדריך את הכנסייה, המורכבת מחוטאים טועים כמוך וכמוני, במהימנות מושלמת.

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית ביכולתך לדעת בוודאות במה להאמין וכיצד לחיות, אף בנושאים החשובים ביותר בחיים!

5. בכנסייה הקתולית בלבד נמצאים אמצעי הישועה במלואם*, וכל האמצעים הדרושים לגדילה בקדושה ובמעלות הטובות*

אם הנך מאמין בישוע ונטבלת, אתה מצוי כבר בנתיב הישועה. אך קבלת ישוע כאדון וכמושיע באמונה בלבד אינה מַספקת כדי להיוושע, כך על פי כתבי הקודש. ישוע המשיח עצמו אמר כי "לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי 'אֲדוֹנִי, אֲדוֹנִי' יִכָּנֵס לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֶלָּא הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם" (מתי ז, 21). פולוס, השליח הגדול, הזהיר מאמינים לעמוד בטובו של אלוהים פן "גַּם אַתָּה תִּכָּרֵת" (אל הרומיים יא, 22). הוא מעודד אותנו "בְּיִרְאָה וּבִרְתֵת פַּעֲלוּ לְמִמּוּשׁ תְּשׁוּעַתְכֶם" (אל הפיליפיים ב, 12), ומדבר אף על גופו שלו ועל הצורך להשליט בו משמעת ולהביאו לידי כניעה "שֶׁמָּא לְאַחַר שֶׁאַטִּיף לַאֲחֵרִים, אֲנִי עַצְמִי אֶמָּצֵא פָּסוּל" (הראשונה אל הקורינתיים ט, 27). למעשים שלנו חשיבות רבה בכל הנוגע לישועתנו, שכן אלוהים "יִשַׁלֵּם לְכָל אִישׁ כְּמַעֲשָׂיו" (אל הרומיים ב, 5–8; השנייה אל הקורינתיים ה, 10; הראשונה לפטרוס א, 17; התגלות כ, 12–13).

אנו נושעים אך ורק בזכות חסדו של אלוהים, ואנחנו חסרי ערך לחלוטין בשלב הראשון של ישועתנו (אל האפסיים ב, 8). עם זאת, עלינו להתאמץ למען ישועתנו בפחד וביראה ו"דֶּרֶךְ צָרוֹת רַבּוֹת עָלֵינוּ לְהִכָּנֵס לְמַלְכוּת אֱלֹהִים" (מעשי השליחים יד, 22). כמאמין בישוע כבר יש בידיך "כלים" רבים המועילים לפעולת "מימוש ישועתך", זאת בשיתוף הפעולה של אלוהים וחסדו: באמצעות האמונה בישוע המשיח והטבילה במים נסלחו חטאיך הקודמים; בקריאה בדבר אלוהים אתה לומד, במידה מסוימת, מהו רצונו, ופועל על פי הדרכתו; התפילה מעניקה לך עזרה וכוח; על ידי ההלל מאציל עליך אלוהים את אושרו; באמצעות מעשי צדקה אתה גדל בהיותך דומה יותר ויותר לאלוהים ולנדיבותו.

אך בהישארותך מחוץ לכנסייה אתה מפסיד "כלים" רבים שהעניק לנו ישוע כדי שנוכל לקדם את ישועתנו ואת ישועת העולם וכדי לסייע בידינו לגדול בקדושה. אתה ממשיך אמנם בדרך אל הישועה, אך בידיך "ציוד חלקי" בלבד – וכך מטרתך הופכת להיות קשה יותר להשגה. דנו כבר בחשיבותה של הסמכות: בהיותך מנותק ממסורתה הסמכותית של הכנסייה אתה חשוף ללימודי שקר אשר עלולים לגרום לך להאט או אפילו לעצור בדרך לישועתך. אתה מפסיד את סעודת האדון, גופו ודמו של המשיח, האיחוד האינטימי ביותר בין החתן לבין כלתו (ראה בהמשך). כמו כן נשללים ממך רוב התקדישים (הסקרמנטים) האחרים שהעניק לנו האדון, תקדישים המעניקים לנו באמת את כוחו ואת חסדו. אינך נהנה לחלוטין מהגנתה ומהעתרותיה של מרים ומאחדות מלאה עם התחברות הקדושים בשמים ובארץ, שכן ככל הנראה אינך אפילו מאמין בהם – ועוד הרבה יותר מכך!

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית אתה זוכה במלוא ברכותיו של האדון לישועתנו ולקדושתנו!

6. הליטורגיה הקדושה* של הכנסייה מביאה אותנו אל רז הפסחא ומאחדת אותנו עם הפולחן השמימי של המלאכים והקדושים

אם היית פעם חלק מקהילה אוונגלית או משיחית הורגלת ללא ספק במפגשים מובנים בצורה חופשית, כריזמטיים אולי, בעלי דגש רב על הלל ולימוד נרחב מכתבי הקודש. אף שאין כל פסול בתבנית שכזו, היא בעייתית משום היותה תלויה רבות בטיבם של המנהיגים ושל המורים. אם צוות ההלל גרוע והמורה משעמם או לא רלוונטי – אין כמעט טעם להשתתף במפגשים שכאלה. במקרה כזה עדיף אולי להישאר בבית ולהתפלל ביחידות או עם כמה קרובים. מאמינים רבים שנחשפו לאסיפות אוונגליסטיות או משיחיות לתקופה מסוימת חשים צורך באסיפה שמתרכזת פחות בבני אדם ויותר באלוהים; אסיפה שיש בה פחות דיבורים, פחות פעילויות ותוכניות, פחות חידושים וריגושים – אסיפה בעלת יותר עומק, יותר כבוד, יותר מסתורין ויותר יראת אלוהים. במילים אחרות, הם משתוקקים לליטורגיה (פולחן).

לעתים תכופות נעתקות המילים מפינו כאשר אנו מתפללים לאלוהים במילים שלנו. מצב זה נורמלי לחלוטין, שכן כולנו חשים לפעמים חלשים מבחינה רוחנית, חסרי השראה או "יבשים". במקרה שכזה ייתכן שבחרת לקרוא בקול מן התהלים כתפילה, וחשת כיצד מילותיהם מלאות ההשראה של כתבי הקודש הפכו לתפילתך שלך, עודדו אותך והביעו מה שלא יכולת לומר בעצמך. זהו כוחה של הליטורגיה: מילותיהן הנשגבות של התפילות שנהגו בפיהם של כותבי המקרא מלאי ההשראה או בפיהם של הקדושים הרוחניים – מילים שנשאבו מאוצרותיה הרוחניים העשירים של הכנסייה – הופכות למילותיך שלך. מילים אלה מאחדות את מחשבותיך ואת ליבך עם הדמויות הרוחניות הנבחרות שקדמו לנו, ואתה נשאב לתוך הליטורגיה הנצחית של הכנסייה – מאוחד עם הליטורגיה השמימית הנמצאת מעל כל זמן ומרחב.

תפילה ליטורגית הייתה כמובן התפילה המסורתית הרגילה ביהדות ובנצרות מאז לידתן של שתי האמונות הללו. גם אם חשוב מאוד לטפח דו שיח אישי, ספונטני, עם האדון, בחיי תפילה פרטיים – התפילה הציבורית של עם אלוהים הייתה מאז ומתמיד ליטורגית מעיקרה.

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית אתה הופך לחלק מהמסורת הקדושה העשירה של הכנסייה ולמשתתף פעיל בליטורגיה הקדושה שלה – לב ליבו של רז הפסחא של המשיח, שנחגג באיחוד עם כל המלאכים והקדושים בשמים ובארץ!

7. הכנסייה מתווכת עבורנו את התקדישים (הסקרמנטים)* של המשיח: אפיקי החסד של אלוהים, חייו ואהבתו אלינו

המתנות הנשגבות והעצומות ביותר שהעניק לנו האדון והעדות המדהימה ביותר לאהבתו הם שבעת הסקרמנטים שכונן. באמצעות שבעת תקדישים אלה מעניק לנו המשיח את חייו ואהבתו. אפשר לומר שאלה מעין "צינורות" המקשרים בין השמים לבין כדור הארץ, אשר באמצעותם יוצק אלוהים את חסדו על ילדיו. התקדישים ממלאים אותנו ברוח הקודש; הם מרפאים אותנו, מזינים אותנו ומחזקים אותנו. מאחר שבזכותם יש לנו חלק בחיי אלוהים, הם האמצעי היעיל ביותר להפיכתנו לקדושים; התקדישים הם גם כלי הנשק שבאמצעותם אנו נלחמים את המלחמה הרוחנית. הסקרמנטים אינם רק סמלים אלא אמצעים המוסרים לנו באמת את חסדו של אלוהים ואת אהבתו. שבעת התקדישים הם:

1. הטבילה*: הלידה החדשה המטהרת אותנו מחטאינו (אל טיטוס ג, 5), המעניקה לנו את רוח הקודש והמכניסה אותנו אל מותו ותחייתו של המשיח (אל הרומיים ו, 3–7)
2. חתימת הקודש (האישוש)*: שפיכת רוח הקודש בשלמותה, אשר מחזקת אותנו ומכניסה אותנו לגמרי אל שליחות הכנסייה (מעשי השליחים ח, 14–17)
3. האויכריסטיה (לחם הקודש או סעודת האדון)*: המעולה שבתקדישים; המשיח מאכיל אותנו בגופו ובדמו, בנפשו ובאלוהותו (מתי יד, 22–24; יוחנן ו, 53)
4. הפיוס (הווידוי)*: הדרך שבה אנו מקבלים סליחה על חטאים שנעשו אחרי הטבילה – תקדיש שהופקד בידי השליחים על ידי ישוע (יוחנן כ, 22–23)
5. משיחת החולים*: מעניק לנו את היכולת לשאת מחלות, ולעתים מעניק לנו רפואה, מטהר את נשמתנו ומסייע לנו להתכונן לקראת המפגש עם אלוהים (יעקב ה, 14–15)
6. הנישואין*: במסגרת הנישואין הופכים הבעל והאישה לעדות חיה לקשר הנאמן שבין המשיח וכנסייתו (אל האפסיים ה, 21–33)
7. הסמכת הקודש*: ישוע הסמיך אנשים מסוימים לשליחות כהונתית מיוחדת, נוסף על תפקידנו שלנו כ"ממלכת כוהנים" (אל הרומיים טו, 15–16)

למרבה הטרגדיה שבדבר, בתקופת הרפורמציה הפרוטסטנטית הפסיד חלק ניכר מהמאמינים הנוצרים חמישה מתוך שבעת התקדישים הללו, ומצב עגום זה נותר בעינו עד לימינו אנו. תקדישים אלו אבדו במידה מסוימת משום שהרפורמטורים איבדו אמונה בהם, ובמידה מסוימת משום שדחו את הכהונה (הסמכת הקודש) שהיו תלויים בה; זאת משום שתקדישי חתימת הקודש, לחם הקודש, הפיוס ומשיחת החולים הצריכו כוהנים מוסמכים (וירושה שליחית) על מנת לבצע אותם כראוי. רק תקדישי הטבילה והנישואין נותרו בקרב המאמינים שדחו את הירושה השליחית. גרוע מכך, קבוצות רבות של מאמינים משיחיים המבצעות טבילה אך ורק לשם ישוע – במקום לשם האב, הבן ורוח הקודש – טבילתם אינה תקפה. הכנסיות האורתודוקסיות, לעומת זאת, גם אם אינן מאוחדות עם האפיפיורות, שמרו על ירושה שליחית תקפה והסמכת קודש, ועל כן יש בקרבן שבעה תקדישים בני תוקף.

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית אתה זוכה לקבל את כוחו ואהבתו של המשיח בשלמותם, הניתנים לנו באמצעות שבעת התקדישים!

8. בכנסייה ניתן לקחת חלק באויכריסטיה (סעודת האדון או לחם הקודש)* – גופו ודמו של האדון, מקור החיים המשיחיים ושיאם

סעודת האדון נקראת "המעולה שבתקדישים" והיא "מקור החיים המשיחיים ושיאם". זוהי מתנה גדולה כל כך, עד כדי היותה סיבה כשלעצמה – אכן, אולי הסיבה הטובה ביותר – להצטרף לכנסייה הקתולית. בסעודה האחרונה, ליל הסדר, אמר ישוע לתלמידיו לאחר שבירך על הלחם ועל היין: " קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי [...] זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית הַחֲדָשָּׁה הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כו, 26–28). אז ציווה עליהם: "זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי" (לוקס כב, 19). בפסח הראשון, שנחגג בזמן יציאת מצרים, ציווה אלוהים על עם ישראל להקריב שה ולהזות את דמו על מזוזות הבתים על מנת להיות מוגנים מפני מלאך המוות. או אז אכלו בני ישראל את השה כאות לבריתם עם אלוהים. בסעודה האחרונה חשף ישוע את עצמו כשה האלוהים המכפר על חטאי העולם כולו, החותם איתנו ברית חדשה והמגן עלינו מפני מוות נצחי.

גם עלינו לאכול את השה – גופו ודמו של קורבן הפסח החדש, המוצג בפנינו בכל מיסה. ישוע עצמו אמר: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן-הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם... כִּי בְּשָׂרִי הוּא מַאֲכָל אֲמִתִּי וְדָמִי הוּא מַשְׁקֶה אֲמִתִּי" (יוחנן ו, 53–55). זו הייתה הצהרה מזעזעת, אשר בעקבותיה עזבו את ישוע רבים מתלמידיו (שם שם, 66). למרבה הצער, דבר דומה קרה בתקופת הרפורמציה – נוצרים רבים הגיעו למסקנה כי אינם יכולים להשלים עוד עם דבריו של המשיח. מאז נגזלה באופן טרגי מנוצרים רבים הזכות לקבל את לחם הקודש, שהוא מתנתו הגדולה ביותר של אלוהים עבורנו; זאת אם משום שאינם מאמינים בנוכחות האמיתית או משום שאין להם כהונה תקפה שבסמכותה להפוך את הלחם והיין לגופו ולדמו האמיתיים של האדון. וכך מאמינים רבים לוקחים חלק בסעודת האדון אשר – אף שזוהי דרך נהדרת לזכור את סבלות המשיח – יש בה לחם ויין פשוטים שאינם נוכחותו האמיתית והמוחשית של האדון. כתוצאה מכך, מאחר שנוצרים שאינם קתולים אינם מקבלים את לימודיה של הכנסייה הקתולית, הם אינם מורשים ללכת מדי פעם לכנסייה קתולית כדי לקחת חלק בסעודת האדון. זאת משום שתקדיש זה הוא אות לאחדות ולאיחוד מלאים בין כל המאמינים (קכ"ק 1400); בשיתוף תקדיש זה עם מי שאינם מקבלים את מרותה של הכנסייה הקתולית יש כדי ליצור את הרושם המוטעה שכולנו מאוחדים, בעוד שבמציאות טרם הגענו לאחדות רוחנית מושלמת זו. אין בכך משום דחיית אחינו ואחיותינו הלא-קתוליים במשיח, אלא הזמנה עבורם ללמוד יותר על האמונה הקתולית כדי שיגיעו גם הם לאחדות מלאה עם הכנסייה וייקחו חלק בסעודת השה!

העובדה שנוצרים כה רבים אינם לוקחים את לחם הקודש היא מצערת במיוחד משום שבאלף השנים הראשונות בתולדות הנצרות מעולם לא הוטל ספק בנוכחות האמיתית של המשיח בסעודת האדון. פולוס עצמו כתב כי "מִי שֶׁאוֹכֵל מֵהַלֶּחֶם הַזֶּה אוֹ שׁוֹתֶה מִכּוֹס הָאָדוֹן שֶׁלֹּא כָּרָאוּי, יִהְיֶה אָשֵׁם לְגַבֵּי גּוּף הָאָדוֹן וְדָמוֹ" (הראשונה אל הקורינתיים יא, 27). כחמישים שנה מאוחר יותר (107 לספירה) כתב הבישוף איגנטיוס מאנטיוכיה כי "כופרים מתנזרים מסעודת האדון ומתפילה משום שאינם מודים בכך שלחם הקודש הוא הוא גופו של ישוע המשיח גואלנו" (מכתב לסמירניים 6, 2, 2). אבות כנסייה רבים אחרים השתמשו גם הם בלשון בוטה לא פחות בהעידם על הנוכחות האמיתית של המשיח בסעודת האדון.

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית תוכל לקחת חלק בסעודת הנישואין של השה ולסעוד עם האדון על שולחנו בכל מיסה. תזכה לקבל את מתנתו הגדולה ביותר של אלוהים – לחם הקודש – גופו ודמו, נשמתו ואלוהותו של האדון שאוהב אותך והקריב את חייו בעדך. זהו האיחוד האינטימי הקרוב ביותר בין אלוהים לבני אדם שניתן להשיג על פני כדור הארץ, נשיקה בין שמים וארץ, שאין לה כל תחליף. כשאתה לוקח חלק באויכריסטיה אתה מקבל את חיי אלוהים ואהבתו, ויש בכוחם כדי "להטעין" אותך בכוחו ובחסדו. האם זה משהו שאתה מעדיף לחיות בלעדיו?

9. בכנסייה הקתולית נמצא איחוד מלא עם משפחותינו הארצית והשמימית, התחברות הקדושים*

אלוהים אינו מושיע אותנו כיחידים. הוא מושיע אותנו ב"צרורות" – כמשפחה, כקהילה, כעם, כממלכה. מאמינים רבים הם בעלי תפיסה אינדיבידואליסטית משהו של הישועה, והם רואים בישועה דבר שהוא "ביני לבין ישוע". הם אכן מבקשים ממאמינים אחרים כאן על פני כדור הארץ להתפלל עבורם, אך מכחישים כי כל קבלת עזרה מהקדושים שבשמים היא אפשרית או נחוצה. הם רואים בתיווך מעין זה רוחניות מהסוג שנאסר עלינו לעסוק בה על פי דברים יח; או הפרה של ההצהרה באיגרת הראשונה אל טימותיאוס: "הֵן אֶחָד הָאֱלֹהִים, וְאֶחָד הַמְתַוֵּךְ בֵּין אֱלֹהִים לִבְנֵי אָדָם – הָאָדָם הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (ב, 5). ישוע הוא ללא ספק המתווך היחיד בינינו לבין אבינו שבשמים, אך אין זה אומר כי איננו יכולים להשתתף בתיווך זה. בכל פעם שאנו מתפללים עבור אדם אחר אנו בעצם מתווכים עבורו בפני אלוהים. אלוהים אף מעודד סוג כזה של תיווך (הראשונה אל טימותיאוס ב, 1), ואנו רואים בברית החדשה כי מצב זה נמשך אף אחרי המוות – הקדושים שנלקחו להיות עם האדון ממשיכים להיות איתנו ולסייע לנו בדרכנו למטרתנו הסופית. הם "עֲנַן עֵדִים" (אל העברים יב, 1) המקיף אותנו, "רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מֻשְׁלָמִים" שאיתם נתאחד בירושלים השמימית (שם שם, 22–23). אפילו האיש העשיר הסובל בשאול העתיר בעד אחיו החיים עדיין, וביקש מאברהם לשלוח את אלעזר אל בית אביו כדי להזהירם (לוקס טז, 19–31). האיש העשיר – המצוי בכור המצרף? – ממלא כאן תפקיד של מתווך, ואברהם משמש כמתווך בינו לבין אלוהים ואחיו. בספר ההתגלות אנו רואים גם כיצד הזקנים והמלאכים מביאים לפני כיסא אלוהים קערות מלאות קטורת שהן תפילות הקדושים שעל פני כדור הארץ (התגלות ה, 8; ח, 3); וכיצד הקדושים שמתו למען הבשורה מפצירים באלוהים: "עַד מָתַי, אֲדֹנָי הַקָּדוֹשׁ וַאֲמִתִּי, לֹא תִּשְׁפֹּט וְתִנְקֹם אֶת דָּמֵינוּ מִיּוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ?" (שם ו, 10).

אלוהים מעוניין בישועה הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו, אך הוא מעוניין לא פחות באחדות האהבה בינינו – אחדות שאינה מופרת על ידי המוות (אל הרומיים ח, 35–39). משפחתו של אלוהים כוללת את כל חברי כנסייתו – בין אם על פני כדור הארץ, בשמים או מי שעדיין מחכים לטיהורם הסופי בכור המצרף (הראשונה אל הקורינתיים ג, 12–15). הקדושים שחיו לפנינו הם מופת הקדושה עבורנו; בשמים הפכה אהבתם למושלמת, וביכולתם לסייע בידינו בצורה טובה יותר באמצעות תפילותיהם מאשר היה באפשרותם כשהיו בחיים. הם מתפללים עבורנו ממעל ואנו יכולים לבקש את עזרתם ממקום מושבנו בעולם; אנו מצווים להתפלל גם עבור מי שסובלים בכור המצרף. אם מי מקרוביך נפטר אי פעם האם תפילה עבורו או תפילה לבקשת עזרתו אינה התגובה הטבעית והאנושית ביותר?

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית תיקח חלק מלא בהתחברות הנצחית האוהבת של כל הקדושים שבשמים, בארץ ובכור המצרף.

10. ישוע העניק לנו את אימו מרים* כאם הכנסייה וכאימנו האישית, האוהבת אותנו ומשגיחה עלינו

אלוהים העניק לנו אם. כשראה ישוע את אימו מרים ואת יוחנן תלמידו עומדים למרגלות הצלב רגעים ספורים לפני מותו הוא אמר למרים "אִשָּׁה, הִנֵּה בְּנֵךְ" וליוחנן אמר "הִנֵּה אִמְּךָ" (יוחנן יט, 26). בייסוריו הרבים עשה ישוע המשיח יותר מ"סידורים אחרונים" במשפחתו. הוא הפך את מרים לאם האנושות כולה.

כשהפך בן האלוהים הנצחי לבן אדם הוא שכן ברחמה של עלמה יהודייה זו במשך תשעה חודשים. בדיוק כפי שארון הברית היה בזמנו כלי קיבול קדוש ש"הכיל" את נוכחותו האמיתית של אלוהים באוהל מועד ובבית המקדש – כך בחר אלוהים במרים להיות "ארון הברית החדשה" שהכיל את נוכחותו האמיתית. על מנת להכין אותה למשימה נשגבה זו הוא העניק לה את חסדו במלואו והושיע אותה מכל חטא. זו הסיבה שבעטיה בירך אותה מלאך האלוהים במילים "שִׂמְחִי, בְּרוּכַת הַחֶסֶד" (לוקס א, 28).

עניינו של אלוהים לאורך הכתובים הוא להשפיל את הגאים ולרומם את הענווים, כפי שאמרה מרים בעצמה: "עָשָׂה חַיִל בִּזְרוֹעוֹ פִּזַּר אֶת אֲשֶׁר מַחְשְׁבוֹת גַּאֲוָה בְּלִבָּם. שַׁלִּיטִים הוֹרִיד מֵעַל כִּסְאוֹתָם וּשְׁפָלִים שָׂם לְמָרוֹם" (שם שם, 51–52). אלוהים בחר לבוא אל האנושות דרך האישה הענווה ביותר. בבשורות תפקידה הוא צנוע ומוצנע. גדולתה אינה מתגלה דרך מילים או מעשים נשגבים, אלא דווקא באמונתה השקטה וציותה לדבר אלוהים, ונאמנותה בגידול ישוע והקרבת עצמה לחלוטין עבורו ועבור שליחותו. והיא אכן ראתה את הנולד כאשר הבינה שאלוהים ייתן לה מקום מרומם בסיפור הישועה, באומרה: "הִנֵּה 'אַשְׁרֶיהָ' יֹאמְרוּ מֵעַתָּה וּלְדוֹר דּוֹרִים" (שם שם, 48).

אנו מקבלים הצצה לתפקידה הנעלה של מרים בספר ההתגלות. יוחנן רואה בחזונו את ארון הברית מופיע במקדש השמימי (התגלות יא, 19). מיד לאחר מכן הוא רואה "אִשָּׁה אֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ לְבוּשָׁהּ, הַיָּרֵחַ תַּחַת רַגְלֶיהָ, וְעַל רֹאשָׁהּ עֲטֶרֶת שֶׁל שְׁנֵים-עָשָׂר כּוֹכָבִים; הָרָה הִיא וְזוֹעֶקֶת מִכְּאֵבִים וְצִירֵי לֵדָה [...] לְאַחַר שֶׁיָּלְדָה בֵּן זָכָר, אֲשֶׁר עָתִיד לִרְעוֹת אֶת כָּל הַגּוֹיִים בְּשֵׁבֶט בַּרְזֶל, נֶחְטַף בְּנָהּ אֶל הָאֱלֹהִים וְאֶל כִּסְאוֹ" (שם יב, 1–2, 5). הבן הזה הוא ישוע המשיח ואימו, האישה, היא מרים, בת ישראל ואימה של הכנסייה. היא גם האישה שזרעה יפצע את ראש הנחש כפי שהבטיח אלוהים לאחר שחטאו אדם וחווה (בראשית ג, טו). למרים תפקיד מרכזי במלחמה הרוחנית נגד השטן: "קָצַף הַתַּנִּין עַל הָאִשָּׁה וְהָלַךְ לַעֲשׂוֹת מִלְחָמָה עִם שְׁאָר זַרְעָהּ הַשּׁוֹמְרִים אֶת מִצְווֹת אֱלֹהִים וְלָהֶם עֵדוּת יֵשׁוּעַ" (התגלות יב, 17). מיהם "שאר זרעה"? אנחנו. מרים היא אימנו האוהבת, המהווה דוגמה עבורנו והמגנה עלינו. היא מתפללת עבורנו ומסייעת לנו בדרכנו אל הישועה. היא אינה עומדת במקום ישוע המשיח אלא מובילה אותנו אליו. כולנו גדלים בהיותנו דומים לה ולישוע בכך שנלמד מענוותה, ציותה, נאמנותה, קדושתה ואהבתה.

בהצטרפותך לכנסייה הקתולית תהפוך לחלק ממשפחתו האנושית של אלוהים, שמרים היא האם והמופת שלה: בת ישראל, אימו של המשיח ואם הכנסייה.