השילוש הקדוש - השילוש בברית החדשה

חלק שני: השילוש בברית החדשה

בתנ"ך מודגש האיחוד של אלוהים, ונרמז שם על היותו שלושה. כפי שראינו בדבריו של גרגוריוס מנציאנצוס בהקדמה לעיל, היה זה מן ההכרח כי אלוהים קודם כל יבסס מפורשות את אחדותו, לפני שיוכל לחשוף את היותו אחדות של שלושה. האמונה באלים מרובים הייתה נפוצה ביותר בעולם העתיק, וייתכן שעם ישראל היה מתפתה להאמין בשלושה אלים אילולא התעקש אלוהים להדגיש את אחדותו במשך אלף או אלפיים שנה לפני שגילה עצמו כשילוש.

עם ביאתו של המשיח החל אלוהים לחשוף בהדרגה את טבעו המשולש ואת איחוד האהבה הנצחי שלו – האיחוד שהיה קיים בין שלוש הישויות שלו מאז ומעולם. נבחן כעת כמה מקומות בברית החדשה הנוגעים בשילוש.

אדון אחד

הברית החדשה מסכימה עם התנ"ך באשר לכך שיש אך ורק אדון אחד:

• אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת, אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל, הוּא אֲשֶׁר מֵעַל כֹּל, פּוֹעֵל בַּכֹּל, וּבְתוֹךְ הַכֹּל. (אל האפסיים ד, 5–6)

אך בה בעת נקראים האב, הבן ורוח הקודש 'אדון':

• האב הוא אדון: וְהָיִיתִי לָכֶם לְאָב וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְבָנִים וּלְבָנוֹת, נְאֻם יהוה צְבָאוֹת. (השנייה אל הקורינתיים ו, 18)
• הבן הוא אדון: אֶת גְּבוּרַת אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ וְאֶת בּוֹאוֹ. (השנייה לפטרוס א, 16)
• רוח הקודש הוא אדון: הָאָדוֹן הוּא הָרוּחַ... (השנייה אל הקורינתיים ג, 17)

שלוש ישויות אלוהיות

כל שלוש הישויות – האב, הבן ורוח הוקדש – נקראות 'אלוהים':

האב הוא אלוהים [1]:

• שֶׁכֵּן קִבֵּל יְקָר וְכָבוֹד מֵאֵת אֱלֹהִים הָאָב. (השנייה לפטרוס א, 17)

הבן הוא אלוהים [2]:

• בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר. (יוחנן א, 1)
• הֵשִׁיב תֹּאמָא וְאָמַר לוֹ: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי!" (שם כ, 28)

רוח הקודש הוא אלוהים [3]:

• חֲנַנְיָה, לָמָּה זֶה מִלֵּא הַשָּׂטָן אֶת לִבְּךָ לְשַׁקֵּר לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ...? לֹא לִבְנֵי אָדָם שִׁקַּרְתָּ כִּי אִם לֵאלֹהִים. (מעשי השליחים ה, 3–4)
• הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים כִּי הֵיכַל אֱלֹהִים אַתֶּם וְכִי רוּחַ אֱלֹהִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם. (הראשונה אל הקורינתיים ג, 16)

השילוש בברית החדשה

עַל כֵּן לְכוּ וַעֲשׂוּ אֶת כָּל הַגּוֹיִים לְתַלְמִידִים, הַטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם הָאָב [1] וְהַבֵּן [2] וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3]. (מתי כח, 19)

אֲבָל הַמְנַחֵם, רוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3] שֶׁהָאָב [1] יִשְׁלַח לָכֶם בִּשְׁמִי [2], הוּא יְלַמֵּד אֶתְכֶם הַכֹּל וְיַזְכִּיר לָכֶם כָּל מַה שֶּׁאֲנִי אָמַרְתִּי לָכֶם. (יוחנן יד, 26)

אָמְנָם יֵשׁ מַתָּנוֹת שׁוֹנוֹת, אֲבָל הָרוּחַ הִיא אוֹתָהּ רוּחַ [3]. יֵשׁ תַּפְקִידִים שׁוֹנִים, אַךְ אוֹתוֹ אָדוֹן [2]. וְיֵשׁ פְּעֻלּוֹת שׁוֹנוֹת, אַךְ אוֹתוֹ אֱלֹהִים [1] הוּא הַפּוֹעֵל הַכֹּל בַּכֹּל. (הראשונה אל הקורינתיים יב, 4–6)

חֶסֶד הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [2] וְאַהֲבַת הָאֱלֹהִים [1] וְהִתְחַבְּרוּת בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3] עִם כֻּלְּכֶם! (השנייה אל הקורינתיים יג, 14)

דַּרְכּוֹ [דרך ישוע] [2] יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ [3] אַחַת אֶל הָאָב [1]. (אל האפסיים ב, 18)

מִשּׁוּם כָּךְ כּוֹרֵעַ אֲנִי עַל בִּרְכַּי לִפְנֵי הָאָב [1]... שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ... לְהִתְחַזֵּק עַל-יְדֵי רוּחוֹ [3] בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶם, כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכֹּן הַמָּשִׁיחַ [2] בִּלְבַבְכֶם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה וְתִהְיוּ מֻשְׁרָשִׁים וּמְיֻסָּדִים בְּאַהֲבָה. (אל האפסיים ג, 14–17)

עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ [2] אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים [1] בְּרוּחַ עוֹלָמִים [3] וּבְלֹא מוּם – יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים. (אל העברים ט, 14)

עַל-פִּי יְדִיעָתוֹ מִקֶּדֶם שֶׁל אֱלֹהִים הָאָב [1], בְּקִדּוּשׁ הָרוּחַ [3], אֶל צִיּוּת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [2] וְהַזָּיַת דָּמוֹ. (הראשונה לפטרוס א, 2)

וְאַתֶּם, אֲהוּבַי... וְהִתְפַּלְּלוּ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ [3]. שִׁמְרוּ אֶת עַצְמְכֶם בְּאַהֲבַת הָאֱלֹהִים [1] וְחַכּוּ לְרַחֲמֵי אֲדוֹנֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ [2] לְשֵׁם חַיֵי עוֹלָם. (יהודה 20–21)

האמונה בשילוש הקדוש

פסוקי הברית החדשה שלעיל מגלים את קיומו של השילוש, אך הם אינם מסבירים לנו כיצד הוא "פועל". בלי להרחיב מאמר זה לכדי מסה על השילוש, נפנה כעת ל'תקציר הקתכיזם של הכנסייה הקתולית', על מנת לקבל תיאור של הביטוי המהותי ביותר של השילוש הקדוש:

48. כיצד מביעה הכנסייה את אמונתה בשילוש?

הכנסייה מביעה את אמונתה בשילוש בכך שהיא מכריזה על אמונתה באלוהים אחד, שבו שלוש ישויות: אב, בן ורוח קודש. שלוש ישויות אלוהיות אלה הן אלוהים אחד, שכן ברשות כל אחד מהם מצוי מלוא הטבע האלוהי השלם האחד. הם באמת נבדלים זה מזה בשל הקשרים המציבים אותם בהתאמה אחד לשני. ??? האב "הוליד" את הבן; הבן "נולד" על ידי האב; רוח הקודש נובע מהאב והבן.

חשוב לציין כי המילים "הוליד" ו"נולד" כאן אין משמעותן כי האב "ברא" או "ילד" את הבן במובן האנושי של המילה. מעולם לא היה האב לבדו ורק אז "ברא" או "ילד" את הבן. הבן לא נוצר "אחרי" האב; הוא אינו "צעיר" מאביו (זהו פוליתיאזם לשמו). אדרבה, הבן הוא "יילוד נצחי" על ידי האב, והוא מקבל לנצח נצחים את טבעו האלוהי מאת האב. הבן הוא דבר האלוהים הנצחי, רעיון, ביטוי עצמי. היחס בין האב והבן הוא כמו היחס בין החושב לבין הדבר שהוא חושב, הרעיון שבמוחו: נבדלים, אך לא נפרדים זה מזה, קיימים תמיד זה לצד זה ובאיחוד מושלם זה עם זה.

כמו כן, הבן לא החל להתקיים כאשר נוצר ישוע ברחמה של הבתולה מרים לפני 2,000 שנה לערך. הבן האלוהי היה קיים מאז ומעולם; אך הוא לקח על עצמו את טבענו האנושי והפך לאדם לפני כ-2,000 שנה.

ה'קתכיזם של הכנסייה הקתולית' המקיף יותר מרחיב הבנה זו של השילוש:

253 השילוש הוא אחד. איננו מאמינים בשלושה אלוהים, אלא באלוהים אחד בעל שלוש ישויות – 'שילוש בעל מהות אחת'. הישויות האלוהיות הללו אינן מחלקות את האלוהות האחת בין עצמן, אלא כל אחד מהם הוא אלוהים שלם במלואו: "האב הוא מה שהבן הינו, הבן הוא מה שהאב הינו, האב והבן הם מה שרוח הקודש הינו – אלוהים אחד מטבעם".

254 הישויות האלוהיות באמת נבדלות זו מזו. "אלוהים אחד אך אינו יחיד או 'בודד'". 'אב', 'בן' ו'רוח קודש' אינם שמות המציינים צורות שונות של האל [כמו למשל מים, קרח ואדים – שלוש צורות של אותו חומר] – שכן הן באמת נבדלות זו מזו: "מי שהוא האב אינו הבן, ומי שהוא הבן אינו האב, ומי שהוא רוח הקודש אינו האב או הבן". הם נבדלים זה מזה ביחסיהם ובמקורם: "האב הוא זה שבורא, הבן נולד, ורוח הקודש הוא הנובע". האיחוד האלוהי הוא משולש.

255 הישויות האלוהיות הן יחסיות זו לזו. משום שאין בכך כדי לפצל את האיחוד האלוהי, ההבדל האמיתי בין שלושתם נמצא אך ורק ביחסים בינם לבין עצמם: בשמות היחסיים של ישויות אלה האב קשור לבן, הבן לאב ורוח הקודש לשניהם. אף שהם נקראים שלוש ישויות לאור יחסיהם – אנו מאמינים בטבע אחד ובמהות אחת... בשל איחוד זה האב לחלוטין בבן וברוח הקודש; הבן לחלוטין באב וברוח הקודש; רוח הקודש לחלוטין באב ובבן.

הדגמה

כל האמור לעיל הוא תיאולוגיה מסובכת. למזלנו, יש דרך פשוטה יותר להסביר את השילוש. אף שהסבר קלאסי זה מקורו בקדוש אוגוסטינוס (תחילת המאה ה-5), הניסוח הבא לקוח מספרו המעולה של פרנק שיד, 'תיאולוגיה ושפיות':

אלוהים, כישות (person), יודע ואוהב. משום שהוא נצחי גם הידע והאהבה שלו הם נצחיים. משום שהוא נצחי הידע והאהבה שלו הם פשוט הוא עצמו. הידע האינסופי של אלוהים הוא הישות השנייה בשילוש – הבן. אהבתו האינסופית של אלוהים היא הישות השלישית בשילוש – רוח הקודש. הישות השנייה, אם כן, נובעת מהראשונה באמצעות ידע. הישועת השלישית נובעת באמצעות אהבה.

הישות השנייה: דבר אלוהים, הבן

בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר, וְהַדָּבָר הָיָה עִם הָאֱלֹהִים, וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר (יוחנן א, 1)

במילותיו של פרנק שיד:

"רעיון הוא... הדימוי או הכפיל השכלי של המושא בו אנו הוגים; הוא מבטא את כל מה שאנו מצליחים לכלול בתוך אותו מושא. בגלל מוגבלותם של כוחותינו, הרעיון אותו אנו יוצרים לעולם אינו הכפיל או הדימוי המושלם, ולעולם לא מבטא את המושא לחלוטין. בפשטות, הוא לעולם לא מספק לחלוטין. לעומת זאת אם, כפי שידוע לנו, אלוהים הוא שיוצר את הרעיון של האלוהים עצמו, הרעיון יהיה חייב להיות הולם לחלוטין; בשום אופן לא פחות מן הישות שאותו רעיון מייצג. לא יכול להתקיים דבר אצל החושב (אלוהים) שלא יתקיים במחשבתו על עצמו, אחרת ייווצר מצב בו החושב יהגה על עצמו בצורה לא מספקת, ודבר זה בלתי אפשרי לגבי האל האינסופי. כך הרעיון, הדבר שנוצר מאת האל, הוא ,אינסופי, נצחי, חי, "אישיות" (person), שווה בכול לזה שיצר אותו – מישהו כמותו, מודע לעצמו כפי שהוא, אלוהים כפי שהוא." (עמ' 104)

דבר נוסף המסייע בהבנתנו הוא המחשבה על שני הכינויים המרכזיים המתארים את הישות השנייה בשילוש – אלוהים 'הבן' ואלוהים 'הדבר'. ישוע הוא 'בן אלוהים': הבן דומה בטבעו לאביו. וכך אלוהים הבן, בדומה לאב, הוא נצחי וכל-יכול. ישוע הוא גם 'דבר האלוהים': אלוהים הוא רוח, ועל כן דברו הוא מחשבה או רעיון. אלוהים מכיר את עצמו. כאשר אלוהים חושב על עצמו מחשבה זו היא ללא ספק מושלמת, שכן אלוהים מושלם, ולכן כל מה שיש באלוהים האב חייב להיות מצוי במחשבה זו על עצמו – צֶלֶם שֶׁל הָאֱלֹהִים הַבִּלְתִּי נִרְאֶה. (אל הקולסיים א, 15)

הישות השלישית

בין שתי הישויות הנצחיות שהן האב והבן יש אהבה אינסופית. מאחר שבאהבתם ההדדית הם נותנים כל מה שברשותם – כי אז האהבה ביניהם היא מושלמת; כך שהיא מייצרת ישות נצחית נוספת, רוח הקודש:

"הישות הראשונה מכירה את עצמה; הפעולה של ההכרה העצמית יוצרת רעיון, מילה; ורעיון זה, מילה זו, הם הישות השנייה. הישות הראשונה והשנייה משולבות במעשה האהבה – אהבה זה לזה, אהבה לתהילתו של האלוהות השייכת להם; וכפי שפעולת ההכרה יוצרת רעיון בתוך הטבע האלוהי, מעשה האהבה יוצר מצב של אהבה בתוך הטבע האלוהי. לתוך אהבה זו, האב והבן שופכים את כל מה שיש להם ואת כל מה שהם, ללא גריעה, בלי להחסיר ממנה דבר. כך האהבה הזו בתוך האלוהות שווה לחלוטין לאב ולבן, משום שהם הכניסו לתוכה את כל מה שבהם. אין דבר שיש בהם שלא קיים בתוכה. כך אהבתם גם היא אינסופית, נצחית, חיה, מישהו, 'אישיות' (person), אל. שימו לב שעדיין מדובר כאן על תוככי הטבע האלוהי. שכן אהבה היא לחלוטין בתוך טבעו של האוהב. אך אהבה זו מכילה לחלוטין את הטבע האלוהי, מאחר שאלוהים שם את כל כולו בתוך האהבה."

פעולת השילוש

פעולת השילוש היא מעניינת, ניתן לומר, אך מה הקשר שלה אלינו? למעשה, השילוש קשור אלינו ביותר. שכן השילוש, חייו של אלוהים ואהבתו, הוא הבית הנצחי שאליו אנו נקראים. אלוהים חפץ להעניק לנו בחופשיות את תפארת חייו המבורכים. זוהי התוכנית הנצחית של אהבתו: "הוּא יָעַד אוֹתָנוּ לִהְיוֹת לוֹ לְבָנִים", "לְהִדָּמּוֹת לְצֶלֶם בְּנוֹ" באמצעות "רוּחַ הַמַּקְנָה מַעֲמָד שֶׁל בָּנִים" (אל האפסיים א, 4–5; אל הרומיים ח, 15, 29). תוכניתו של אלוהים מתגלה בבריאה, בכל תולדות הישועה שאחרי הנפילה ובשליחותם של הבן ושל רוח הקודש, שליחות הנמשכת בשליחותה של הכנסייה. המהות האלוהית כולה היא הפעולה המשותפת של שלוש הישויות האלוהיות. אך לכל אחד מהם יש תפקיד: האב הוא הבורא והמקיים; הבן הוא המושיע והגואל; הרוח הוא המקדש, המדריך והערב (קכ"ק 257–259).

הפסוקים הבאים מתארים את פעולת שלוש הישויות בשילוש:

בבריאה

• האב: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ. (בראשית א, א)
• הבן: הַכֹּל נִהְיָה עַל-יָדָיו, וּמִבַּלְעָדָיו לֹא נִהְיָה כָּל אֲשֶׁר נִהְיָה. (יוחנן א, 3)
• הרוח: וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א, ב)

בטבילתו של ישוע

• האב: וְהִנֵּה קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם אוֹמֵר: "זֶה בְּנִי אֲהוּבִי אֲשֶׁר בּוֹ חָפַצְתִּי." (מתי ג, 17)
• הבן: יֵשׁוּעַ נִטְבַּל וְעָלָה מִיָּד מִן הַמַּיִם. (שם שם, 16)
• הרוח: וְהוּא רָאָה אֶת רוּחַ אֱלֹהִים יוֹרֶדֶת כְּיוֹנָה וּבָאָה עָלָיו. (שם שם, 16)

בתחייתו של ישוע

• האב: יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת... וֵאלֹהִים הֵקִימוֹ לִתְחִיָּה בְּהַתִּירוֹ אֶת חֶבְלֵי הַמָּוֶת. (מעשי השליחים ב, 22–24)
• הבן: הִרְסוּ אֶת הַהֵיכָל הַזֶּה וּבִשְׁלוֹשָׁה יָמִים אָקִים אוֹתוֹ. (יוחנן ב, 19)
• הרוח: וְאִם רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּקִים אֶת יֵשׁוּעַ מִן הַמֵּתִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם, זֶה שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה עַל-יְדֵי רוּחוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם. (אל הרומיים ח, 11)

בחיי הנוצרי/המאמין

• האב: מִי שֶׁאוֹהֵב אוֹתִי [את ישוע] יִשְׁמֹר אֶת דְּבָרִי וְאָבִי יֹאהַב אוֹתוֹ; גַּם נָבוֹא אֵלָיו וְנִשְׁכֹּן אֶצְלוֹ. (יוחנן יד, 23)
• הבן: לֹא אֶעֱזֹב אֶתְכֶם יְתוֹמִים; אָבוֹא אֲלֵיכֶם. (שם שם, 18)
• הרוח: אֶת רוּחַ הָאֱמֶת... אַתֶּם מַכִּירִים אוֹתָהּ, כִּי הִיא שׁוֹכֶנֶת עִמָּכֶם וְתִהְיֶה בָּכֶם. (שם שם, 17)

בהענקת החיים האלוהיים

• האב: מִשּׁוּם כָּךְ כּוֹרֵעַ אֲנִי עַל בִּרְכַּי לִפְנֵי הָאָב... שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ... לְמַעַן תִּמָּלְאוּ בְּכָל מְלוֹא הָאֱלֹהִים. (אל האפסיים ג, 14, 19)
• הבן: כְּדֵי שֶׁיִּשְׁכֹּן הַמָּשִׁיחַ בִּלְבַבְכֶם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה. (שם שם, 17)
• הרוח: שֶׁיִּתֵּן לָכֶם כֹּחַ... לְהִתְחַזֵּק עַל-יְדֵי רוּחוֹ בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁלָּכֶם. (שם שם, 16)

בתחיית המתים של המאמינים

• האב: כִּי כְּשֵׁם שֶׁהָאָב מֵעִיר וּמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים... (יוחנן ה, 21)
• הבן: שֶׁכָּל הָרוֹאֶה אֶת הַבֵּן וּמַאֲמִין בּוֹ יִהְיוּ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן. (שם ו, 40)
• הרוח: וְאִם רוּחוֹ שֶׁל הַמֵּקִים אֶת יֵשׁוּעַ מִן הַמֵּתִים שׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם, זֶה שֶׁהֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים יְחַיֶּה גַּם אֶת גּוּפְכֶם בֶּן הַתְּמוּתָה עַל-יְדֵי רוּחוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת בְּקִרְבְּכֶם. (אל הרומיים ח, 11)

בצלמו ובדמותו של אלוהים: הקריאה לקחת חלק בחיי אלוהים

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ... וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (בראשית א, כו–כז)

האל שהוא שילוש ברא אותנו בצלמו ובדמותו. הוא חפץ בכך שנכיר אותו וניקח חלק בחייו (קכ"ק 257, 260) – כדי שנוכל לקחת חלק באמיתו, יופיו וטובו (קכ"ק 41, 319). בהיותו בצלם אלוהים יכול האדם להיות בעל ידע עצמי ושליטה עצמית, והוא יכול להעניק את עצמו בחופשיות ולהיות מאוחד עם אנשים אחרים (קכ"ק 357). במילים אחרות, ביכולתו של האדם לחקות את אהבת השילוש המעניקה חיים. זוהי קריאתנו הנעלה: להשתנות כך שנוכל לאהוב כפי שאלוהים אוהב אותנו, ולחקות את האהבה המעניקה חיים שהיא טבעו של אלוהים – אהבה הדדית אינסופית בינו לבין עצמו. ההשתתפות שלנו בחיי השילוש האלוהיים אפשרית בעיקר בליטורגיה ובתקדישים (בסקרמנטים) של הכנסייה, שם אנו לוקחים חלק בחיי החסד של אלוהים. התקדישים הם סימני חסד יעילים שבאמצעותם ניתנים לנו חיי השילוש האלוהיים של אלוהים. (קכ"ק 1131)