השילוש הקדוש - השילוש בתנ'ך

חלק ראשון: השילוש בתנ"ך ובכתבים יהודיים

אלוהים הוא רוח

כפי שאמרנו, אלוהים הוא נשגב – נפרד לחלוטין מן הבריאה. הוא אינו גופני או גשמי כמו בני האדם. הוא רוח ואין לו גוף. הוא בלתי משתנה ונצחי (קכ"ק 42, 212, 300). ובאותו זמן, אלוהים הוא אימננטי: הוא מחזיק את הבריאה ותומך בה כל הזמן (קכ"ק 300–301). ובמילותיו של מחבר תהלים:

אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. (מזמור קלט, ז–ח)

אלוהים אחד

עובדת היות אלוהים אחד מודגשת ביותר בתנ"ך; קריאת שמע מהווה את עמוד השדרה של האמונה היהודית:

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. (דברים ו, ד)

אֲנִי יְהוָה וְאֵין עוֹד זוּלָתִי אֵין אֱלֹהִים. (ישעיה מה, ה וגם מו, ט)

אך בו זמנית עובדת היות אלוהים אחד אינה מתוארת כישות יחידה לחלוטין. המילה 'אחד' בעברית משמשת לעתים קרובות לתיאור צירוף של שני מרכיבים או יותר:

וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר יוֹם אֶחָד. (בראשית א, ה)

עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד. (שם ב, כד)

כָּל-הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת שִׁשִּׁים. (עזרא ב, סד)

הריבוי של אלוהים בתנ"ך

נוסף על כך, יש מספר פסוקים בתנ"ך המציגים את אלוהים כאחדות מורכבת. הדוגמה המוכרת ביותר לכך מצויה כמעט בכל עמוד בתנ"ך: עצם שמו של אלוהים בעברית – שם ברבים אשר ניתן לתרגמו גם כ"אלוהים" = יותר מאלוה אחד. דוגמאות מפורשות יותר:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ. (בראשית א, כו)

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ. (שם ג, כב)

וַיֹּאמֶר יְהוָה... הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם. (שם יא, ו–ז)

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי. (שם כ, יג)

אַךְ יֵשׁ-אֱלֹהִים שֹׁפְטִים בָּאָרֶץ. (תהלים נח, יב)

נְאֻם יְהוָה לַאדֹנִי שֵׁב לִימִינִי עַד-אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ. (שם בי, א)

וּזְכֹר אֶת-בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ. (קהלת יב, א)

אלוהים אחד, שלוש ישויות

במקומות אחרים מוצגות כמה ישויות, שתיים או שלוש לכל היותר, בתוך אלוהים עצמו. שים לב כי בפסוקים הבאים אלוהים מדבר, אך נדמה שהוא מדבר על אלוהים "אחר" – ועל רוחו:

כֹּה-אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל [1] וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת [2]. (ישעיה מד, ו)

שְׁמַע אֵלַי יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל מְקֹרָאִי אֲנִי-הוּא אֲנִי רִאשׁוֹן אַף אֲנִי אַחֲרוֹן... מֵעֵת הֱיוֹתָהּ שָׁם אָנִי [2] וְעַתָּה אֲדֹנָי יְהוִה [1] שְׁלָחַנִי [2] וְרוּחוֹ [3]. (שם מח, יב... טז)

הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ נְאֻם-יְהוָה [2]... וְיָדַעַתְּ כִּי-יְהוָה צְבָאוֹת [1] שְׁלָחַנִי [2] אֵלָיִךְ. (זכריה ב, יד–טו)

הרז דשלושא (סוד השילוש) בספר הזוהר

ספר הזוהר, הספר החשוב ביותר במיסטיקה היהודית, מתאר מפורשות את האלוהים שהוא שלושה (ההדגשות שלי):

• אבל תי חזא רזא דמלה ג' דרגין אינון. וכל דרגא ודרגא בלחודוי. ואע"נ דכלא חד. ומתקשרי בחד. ולא מתפרשי דא מן דא.
• ("אך, בוא וראה את הסוד שבמלה ['יהוה']: קיימות שלוש דרגות וכל דרגה מתקיימת בזכות עצמה; אף-על-פי-כן, הן אחד והן מאוחדות באופן כזה שאינן יכולות להיות מופרדות זו מזו.") (הזוהר, כרך ג, עמ' 65, מהדורת אמסטרדם; מתוך: הרב צבי נשיא, "הרז דשלושא", קרן אחוה משיחית, תשנ"ז, עמ' 24)

• האי עתיקא סבא דסבין, כתרא עלאה לעילא דמתעטרין ביה כל עטרין וכתרין. מתנהרין כל בוצינין מניה ומתלהטין. והוא הוא בוצינא עלאה טמירא דלא אתידע. האי עתיקא קדישא אשתכח בתלת רישין. וכליל בחד רישא. וההוא הוא רישא עלאה לעילא לעילא. ובגין דעתיקא קדישא אתרשים בתלת. אף הכי כל שאר בוצינין דנהרין מיניה כלילין בתלת.
• ("מדובר באותו אחד עתיק ימים (דניאל ז, 13) הוא עילת כל העילות (סיבת הסיבות), אותו כתר נשגב, אשר באמצעותו מתקיימים כל הכתרים והעטרות, כל המאורות מקבלים ממנו את אורם וזורחים באמצעותו, משום שהוא המאור העליון ביותר; האור הטמיר הנאלם מן העין. אותו אחד קדוש ועתיק ימים מתגלה בשלושה ראשים הנכללים בראש אחד, והוא הראש הנעלה שלוש פעמים. העתין הקדוש מתואר כשלוש ואף האורות האחרים המואצלים ממקורו נכללים בשלוש.") (שם, שם, עמ' 288; ראה "הרז דשלושא", עמ' 26)

• אלהים אומנא לעילא... אלהים אומנא לתתא, ודא שכינתא דלתתא... מארי דבנינא איהו אומר, ואומנא עביד מיד...כד מטא לעלמא דפרודא, (דאיהו עולם הנבדלים) אמר אומנא למראי בנינא נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.
• ("אלהים הוא האומן השוכן מעלה... אלהים הוא האומן מטה, וזוהי השכינה שעל פני האדמה... אלהי הבריאה ציוה, ומיד עבד האומן ועשה כדבריו...כשנגלה אלהים בעולם הנבדלים (המלאכים), אמר האומן לאדון הבניינים: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו.'") (זוהר, בראשית, עמ' 22; ראה "הרז דשלושא", עמ' 37)

• בגין דתלת רוחין קשירין כחדא. רוח תתאה. דאקרי רוח הקדש. רוח דלגו באמצעית, דאקרי רוח חכמה ובינה. וכן אקרי רוח תתאה... רוח עלאה דאיהו סתים בחשיא. דביה קיימין כל רוחין קדישין. וכל אנפין נהירין.
• ("שלושת הרוחות מאוחדות באחד. הרוח הנמצאת מטה נקראת "רוח-הקודש". הרוח האמצעית היא עמוד התווך, הנקראת "רוח חכמה ובינה" וכן מכונה בשם "רוח תתא – הרוח אשר למטה." הרוח העליונה חבויה בסתר ובה קיימות כל רוחות הקודש (רוח הקודש והרוח האמצעית) וכל מקורות האור.") (שם, שם, עמ' 15; ראה "הרז דשלושא", עמ' 41)

• ת"ח יהוה אדני איהו קב"ה ושכינתיה בתרין שוקין. יהוה לימינא אדני לשמאלא: ואינון אספקלריאה המאירה. ואספקלריאה שאינה מאירה. בצדיק תרווייהו חד יאהדונהי. והכי בתרין דרועין יהוה לימינא אדני לשמאלה. בעמודא דאמצעיתא יאהדונהי תרווייהו ביחודא חדא בסוד אמן וכו'.
• ("בוא וראה! יהוה, אדוני, והשכינה הם הקדוש ברוך הוא האחד, והשכינה נמצאת בין שני קטבים: יהוה מצידה הימני ואדוני מצידה השמאלי. והם מראה מאירה. אך ללא השכינה תהיה המראה אפלה. בצדיק האחד, בשכינה, הם אחד [אהדונהי].") (תיקוני הזוהר, אמ' 66, פרק יח; ראה "הרש דשלושא, עמ' 42)

"הרוח האמצעי" – דבר אלוהים

בקטעים לעיל מתאר ספר הזוהר את אלוהים כשילוש הנקרא בשמות שונים: יהוה, אדוני, השכינה; או הרוח העליונה, הרוח האמצעית והרוח התחתונה (רוח הקודש). את ה'רוח האמצעית' ניתן לקשר לדבר אלוהים, שהיה קיים טרם הבריאה, ומתואר בתרגומים הארמיים. תרגומים אלה הם תרגומי התנ"ך לארמית, וזמנם במאות הראשונות של הספירה. נראה כעת כי כמה מקומות בתנ"ך, המתייחסים ישירות לאלוהים, מתייחסים בתרגומים ל'דבר אלוהים'. הפסוקים הבאים יובאו זוגות-זוגות. הראשון שבכל זוג הוא הפסוק המקראי והשני הוא תרגומו לארמית:

• וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. (בראשית א, כז)
• וברא מימרא די"י ית אדם בדמותיה בדמות מן קדם י"י ברא י"י זכר וזוגיה ברא כדלקמן. ("ודבר ה' ברא את האדם בדמותו, בדמות ה' ברא ה'; זכר ונקבה ברא אותם.") (תרגום ירושלמי)

• וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר... (שמת כ, א)
• ומלל מימרא די"י ית כל שבח דבריא אלין למימר... ("ודבר ה' דיבר את כל דברי השבח הללו") (תרגום ירושלמי)

• קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ (במדבר י, לה)
• קום כען מימרא די"י בתקוף חילך ויתבדרון בעלי דבביהון דעמך... ("קומה כעת, דבר ה', בכוח גבורתך, ויפוצו כל אויביך...") (תרגום ירושלמי)

• יִשְׂרָאֵל נוֹשַׁע בַּיהוָה תְּשׁוּעַת עוֹלָמִים... בַּיהוָה יִצְדְּקוּ וְיִתְהַלְלוּ כָּל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל (ישעיה מה, יז וגם כה)
• ישראל יתפריק במימרא די"י פורקן עלמיא... במימרא די"י יזכון וישתבחון כל זרעא דישראל. (ישראל יושע בדבר ה' ישועת עולמים... בדבר ה' יוצדקו וישתבחו כל זרע ישראל.) (תרגום יהונתן)

כפי שראינו במאמר על אלוהותו של המשיח, אלוהים מופיע בתנ"ך גם כ'מלאך יהוה'. מלאך ה' נקרא בספר הזוהר ובמקורות מיסטיים אחרים ביהדות גם 'מטטרון' ו'בן אלוהים'. סביר להניח כי 'בן אלוהים' זהה ל'דבר אלוהים' שעליו מדובר בתרגום.

רוח אלוהים

נוסף על ה'רוח האמצעית', שהיא דבר אלוהים הנצחי, אנו נתקלים בתנ"ך גם ברוח אלוהים – רוח הקודש – שנדמה כי גם הוא נבדל בצורה כלשהי מאלוהים עצמו:

וְרוּחַ אֱלֹהִים מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. (בראשית א, ב)

אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי. (תהלים נא, יג)

וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה. וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְהוָה רוּחַ חָכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְהוָה. (ישעיה יא, א–ב)

רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי... (שם סא, א)

לסיכום, אנו רואים כי אף שאלוהי התנ"ך נחשף בראש ובראשונה כאיחוד, ועל כך מושם שם הדגש, איחוד זה אינו יחיד בשום אופן, אלא מורכב מכמה – ואיחוד מורכב זה גם מקבל אישור בכתבים יהודיים מאוחרים כגון התרגומים וספר הזוהר.