קתולים למען ישראל – מדוע?
מדוע יש צורך בקבוצה של "קתולים למען ישראל"?
מהם האתגרים והבעיות – בכנסייה ובעולם – ש"קתולים למען ישראל" מעוניינים להתייחס אליהם?
רקע היסטורי: ישראל והמשיח
סיפור המקרא הוא בעיקרו סיפורו של עם – עם ישראל. מדהימה העובדה כי עַם זה, העם היהודי, שרד עד לימינו אנו; זאת לאחר שבמשך רוב 4,000 שנות קיומו היה תחת שלטון זר או מוגלֶה מארצו.
אנו קוראים בספר בראשית את סיפורי האבות בארץ כנען, וכיצד נתן אותה אלוהים להם ולזרעם לאחוזת עולם (בראשית יג, יד–יז; יז, ז–ח; כו, ג; לה, יב). בפרקים הפותחים את ספר שמות אנו עדים להפיכתם לאומה גדולה תוך כריעה תחת עול העבדות במצרים; אז הוציא אותם אלוהים מארץ מצרים בניסים ובנפלאות ואימץ אותם כעם סגולה מכל העמים, בכך שכרת עימם ברית ונתן להם את התורה. כ-40 שנה לאחר מכן הוביל אלוהים את עמו בחזרה לארץ כנען כפי שהבטיח לאבות האומה. במשך תקופה של כמה מאות שנים, הפך אט-אט עם ישראל מאוסף שבטים נטולי ארגון לממלכה חזקה אך קצרת-חיים, בשלטונם של דוד ושלמה; או אז סבלה הממלכה מפילוג, מירידה מגדולתה, מחורבן ומגלות לבבל. השיבה לציון לאחר 70 שנה וחידוש חיי דת יהודיים במולדת מתוארים במקרא כעדות לנאמנות אלוהית; ובאותו זמן גם כהכנה לסיבת הקיום המשמעותית ביותר של עם ישראל: ביאת המשיח, מי שיביא את אור אלוהים וישועתו לכל קצווי תבל, ואשר דרכו יכירו כל אומות העולם את אלוהי ישראל.
דבר אלוהים ובן אלוהים הנצחי נהיה בשר – והוא היה יהודי: בן אברהם, בן יעקב, בן דוד. בתחילה הייתה שליחותו של ישוע מכוונת כמעט אך ורק לעמו שלו, "הצאן האובדות לבית ישראל"; זאת תוך כבוד גדול והמשכיות מושלמת עם יהדות זמנו, ותוך הכרזה מפורשת כי לא בא לבטל את התורה ואת הנביאים אלא לקיים אותם (מתי ה, 17). רק לאחר מותו של ישוע כקורבן, תקומתו ועלייתו השמיימה הבינו תלמידיו כי בא לבשר לא רק ליהודים אלא גם לגויים (מעשי השליחים י). דרך המשיח הוזמנו גם הם להיות "מורכבים" על עץ הזית של עם ישראל (אל הרומיים יא, 19–24) ולקחת חלק בישועה האוניברסלית שהבטיח אלוהים בדברי נביאיו.
יהודים וגויים מפויסים בכנסייה?
האיגרת אל האפסיים מתארת מעין תרשים תיאולוגי של הישגי המשיח העתידיים בין יהודים לגויים: בעוד שבעבר היו היהודים מופרדים מיתר העמים בשל הקדשתם המיוחדת לאלוהים, מִשבּא המשיח, "שְׁלוֹמֵנוּ", הוא "עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה... כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים... בַּהֲמִיתוֹ [בּוֹ] אֶת הָאֵיבָה" כדי ש"דַּרְכּוֹ יֵשׁ לָכֶם וְלָנוּ גִּישָׁה בְּרוּחַ אַחַת אֶל הָאָב." (אל האפסיים ב, 14–18). התמונה המוצגת כאן היא אידילית: יהודים וגויים מפויסים סוף סוף, מאוחדים יחדיו במשיח ישראל בעבודת אלוהים האב, וכל אחד מן הצדדים מחזיק בקריאתו המסוימת – לא עוד במצב של איבה זה עם זה.
כיצד היה אמור דו-קיום ידידותי זה בין יהודים וגויים להתקיים במסגרת הקהילה (הכנסייה)? הקהילה הראשונה הייתה מורכבת כולה מיהודים. כשהחלו גויים לזרום לתוכה העלו יהודים מאמינים את השאלה: האם על הגויים להימול, האם עליהם לשמור את תורת משה על מנת להיוושע? (מעשי השליחים טו, 1–5). השליחים וזקני הקהילה בירושלים ענו 'לא' בלתי מסויג: הגויים, כמו היהודים, טוהרו ונושעו על ידי האמונה במשיח ולא על ידי שמירת התורה (שם, 6–11; אל הגלטיים ב, 16, 21); על כן לא חלו עליהם חובת המילה ושמירת תורת משה (מעשי השליחים טו, 18–21). יתרה מכך, את הגויים עודדו דווקא שלא לשמור את התורה; פולוס השליח הוכיח קשות את המאמינים הגויים בגלטיה שהתפתו לעבור ברית מילה: "אִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ" (אל הגלטיים ה, 2).
מצד שני, יהודים מאמינים לא חדלו מהיות יהודים. מעולם לא היה עולה על דעתם של השליחים ושל היהודים המשיחיים הראשונים שבקבלת המשיח הם נטשו את היהדות ואת שמירת התורה, והצטרפו לדת חדשה. בזמן מסעותיו ביוון צירף אליו פולוס כעמית את טימותיוס, בן לאב יווני ולאם יהודייה, שנימול (מעשי השליחים טז, 3). בעת שחזר לירושלים קיבלו את פניו יעקב והזקנים בהתלהבות רבה וסיפרו לו: "כַּמָּה רִבְבוֹת יְהוּדִים נִהְיוּ מַאֲמִינִים וְכֻלָּם קַנָּאִים לַתּוֹרָה!" (מעשי השליחים כא, 20). אך שמועות נפוצו כאילו לימד פולוס את היהודים "לַעֲזֹב אֶת מֹשֶׁה, בְּאָמְרְךָ לָהֶם שֶׁלֹּא לָמוּל אֶת הַיְלָדִים וְלֹא לִנְהֹג עַל-פִּי הַמִּנְהָגִים" (שם, 21). אז הסכים פולוס לנדור נדר בבית המקדש כדי להוכיח ששמועות אלה שקריות וכדי להראות שהוא עצמו עדיין שמר את התורה במלואה (שם, 24).
אם כן, רואים אנחנו בברית החדשה כיצד האיחוד של היהודים והגויים בקהילת המשיח לא טשטש את הזהות הברורה של כל קבוצה. וכך, "אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (אל הגלטיים ג, 28); אך כפי שזהותם ותפקידם השונים של הגבר והאישה לא בוטלו עם ביאת המשיח – כך גם זהותם ותפקידם השונים של היהודי והגוי בתוך הכנסייה נשארו כשהיו.
קשרי יהודים-נוצרים
יש רק בעיה אחת בתמונה האידילית הזו, שבה היהודים והגויים מאוחדים באמונתם בכנסייה, אך מחזיקים עדיין בשליחויות שונות: זה לא קרה מעולם – לפחות לא בפועל. האיחוד בין היהודים והגויים בעבודה המשותפת של אלוהי ישראל אמנם נשלם מבחינה תיאולוגית בישוע המשיח, ואיחוד זה אף נראה לעין במידה זו או אחרת פעמים רבות מאז לידת הנצרות ועד ימינו, אך טרם נצפה הפיוס האדיר שפולוס מדבר עליו באיגרת אל האפסיים. ההפך הוא הנכון: היהדות והנצרות הפכו במהרה לשתי דתות נפרדות זו מזו, "גרושות" ומצויות לא פעם במצב של עוינות וטינה האחת כלפי השנייה.
כיצד קרה הדבר? הבעיה החלה כאשר מנהיגי היהודים וחלק גדול מהעם היהודי דחו את משיחם והחלו לרדוף את הקהילה המתפתחת. בתחילת המאה השנייה יצר הדבר פיצול ביהדות עצמה, כאשר גורשו מבתי הכנסת היהודים שקיבלו את ישוע ולא התקבלו יותר בקרב הקהילה היהודית. עם הזרם ההולך וגובר של עובדי אלילים שהתנצרו והפכו לחלק מהכנסייה – הפכו היהודים המאמינים למיעוט שבמיעוט עד שנעלמו כמעט כליל תוך מאות שנים ספורות. הכנסייה שהקים המשיח היהודי, שהייתה אמורה להיות התגשמות היהדות במלואה, הכילה בעיקר גויים; רובם המכריע כמעט שלא העריכו כלל את העם שממנו יצא המשיח.
אבות הכנסייה, אשר היו כמעט כולם בעלי רקע פגאני, ומונעים מכך שהיהודים דחו את ישוע ורדפו את הקהילה הראשונה, פתחו תוך זמן קצר במתקפה תיאולוגית ופולמוסית נגד היהדות, כשמטרתם לבסס את יסודות האמונה הנוצרית. מאחר שרוב היהודים דחו את ישוע, לא הייתה יכולה היהדות להיחשב עוד כאמונה-האם, אלא נתפסה כדת יריבה. דחיית תקפותה של היהדות הפוסט-משיחית הפכה אם כן לחלק אינטגרלי בהוכחת אמיתותה של הנצרות. דבר זה הושג בהדגשת כמה נושאים שחזרו על עצמם:
- היהודים דחו את משיחם, בן אלוהים. הם "רוצחי המשיח", אשמים ב"רצח אל".
- משום שדחו היהודים את המשיח ביטל אלוהים את בחירתו של ישראל כעם הנבחר ובחר במקומו את הכנסייה, שתהיה "עם ישראל החדש האמיתי". רעיון זה נודע לימים בשם "תיאולוגיית ההחלפה".
- העובדה כי אלוהים דחה את העם היהודי נראתה לעין בצורה בולטת בשנת 70 לספירה, בחורבן בית המקדש השני ובגלות היהודים לעולם כולו. בכך שדחו את המשיח הפקירו היהודים גם את זכותם על ארץ ישראל, שניתנה להם על ידי אלוהים, ונידונו לנדידה נצחית בעולם כהוכחה לחוסר אמונתם.
- התורה, הפולחן, המסורת ופירושי המקרא היהודיים הושלמו כולם בנצרות, ועל כן הפכו מיושנים וחסרי תועלת. כל המקודש ליהודים – השבת, החגים וחוקי הכשרות – הפך בצורה נחרצת לנלעג , חסר תוכן, לא יעיל ומיושן.
כתוצאה מתיאולוגיה זו נשכח במהרה המסופר בברית החדשה – כיצד לא חדלו המאמינים הראשונים מהיות יהודים. יהודים שהאמינו במשיח אולצו בסופו של דבר לוותר על מורשתם, מסורותיהם ומנהגיהם היהודיים. מדיניות ההתבוללות הזו העצימה בקרב היהודים את ההרגשה כי קבלת האמונה היא לא פחות מבגידה בעבר היהודי והתכחשות מוחלטת אליו. למותר לציין כי דבר זה הוביל גם לכישלון החרוץ של שליחות הכנסייה להוביל יהודים אל המשיח.
התיאולוגיה האנטי-יהודית של אבות הכנסייה הפכה מהרה לחקיקה ואפליה אנטי-יהודיות; זו הדרדרה לאנטישימיות נוצרית אכזרית שנמשכה רוב שנותיה של ההיסטוריה הנוצרית וגרמה סבל בל יתואר לעם היהודי: טבילה בכפייה, מעשי אלימות ורדיפה, מסעי צלב, עלילות דם, אינקוויזיציה, גירוש, גטאות, פוגרומים וגזרי דין מוות היו מנת חלקם של יהודים שחיו במדינות נוצריות עד כמעט לאחרונה.
שלושה מאורעות מרכזיים
שלושה מאורעות מרכזיים שקרו במאה הקודמת היו בעלי השפעה בלתי הפיכה על קשרי יהודים-נוצרים. המאורע הראשון החל בשקט בסוף המאה ה-19 והפך אט-אט לאחד המאורעות יוצאי הדופן בהיסטוריה האנושית. הייתה זו עליית הציונות, התנועה שתמכה בשיבת העם היהודי לארצו, ארץ ישראל. המאורע השני היה קצר יחסית וברוטאלי, אך היה בו כדי להאיץ את המאורע הראשון ולהפוך את שיאו לאפשרי. מדובר בשואה הנאצית. השמדת העם היהודי, שזעזעה את מצפונו של העולם כולו, הובילה באופן עקיף לתחייה מופלאה שלוש שנים מאוחר יותר: הקמתה של מדינת ישראל המודרנית, שלוּותה בהחזרת הריבונות היהודית בירושלים בשנת 1967, בפעם הראשונה לאחר יותר מ-2000 שנה. רבים ראו במאורעות חשובים אלה עדות נוספת לנאמנותו של דבר אלוהים, שנשבע זמן רב לפני כן, בפי נביאים כמו ירמיה ויחזקאל, כי ישיב את בני ישראל אל הארץ שהבטיח לאבותיהם. גם אם אין הסכמה מוחלטת באשר לפירוש זה של כתבי הקודש, השואה ותחיית העם היהודי אילצו את העולם הנוצרי לחשוב מחדש על עמדותיו התיאולוגיות בנושאי היהדות והעם היהודי. מאז, ובמיוחד לאחר ועידת הוותיקן השנייה, השתפרו לאין שיעור הקשרים בין יהודים לנוצרים.
המאורע יוצא הדופן השלישי במאה ה-20 היה תחייתה של התנועה היהודית-נוצרית (יהודים משיחיים). בפעם הראשונה מאז המאה הראשונה לספירה נוסדה קהילה גדולה של מאמינים יהודיים בישוע – בישראל ובתפוצות. קהילה זו גדלה בצורה משמעותית בעיקר מאז איחוד ירושלים בשנת 1967, והיא נוכחת בישראל בצורה שאין להתעלם ממנה.
המאזן בימינו
השואה, הקיום המחודש של מדינה יהודית בארץ ישראל ועלייתה של התנועה היהודית-משיחית יצרו אתגרים חדשים ומשמעותיים עבור הכנסייה במאות ה-20 וה-21. "קתולים למען ישראל" מייחלת להיות מקום שבו יידונו הבעיות והאתגרים האלה.
מהן חלק מהבעיות הרלוונטיות ביותר בימינו?
- בעיית האנטישמיות חיה ובועטת – בעולם כולו ואפילו לעתים בכנסייה. הכנסייה אכן הצהירה כי: "העויונות או הביישנות של נוצרים רבים כלפי יהודים הן עובדה היסטורית מצערת והסיבה לחרטה עמוקה בקרב נוצרים המודעים לכך... שהיהודים הם אחינו האהובים ביותר, ובמובן מסוים הם 'אחינו הגדולים'" (MR 5.4). הכנסייה לוקחת בחשבון שכישלון הנוצרים בקבלת 'אחינו הגדולים' ובאהבתם הביא לפגיעה חמורה שיש בה כדי להפציר בנוצרים: "זוהי קריאה למצפונם של הנוצרים כולם הדורשת 'חזרה בתשובה', ומהווה תמריץ להגדלת המאמצים להשתנות 'עַל-יְדֵי הִתְחַדְּשׁוּת הַדַּעַת' (אל הרומיים יב, 2); כמו כן, הכנסייה קוראת לנוצרים להיות בעלי "זיכרון דתי ומוסרי" הזוכר את הפגיעות שנגרמו ליהודים. רבות נעשה כבר בתחום זה, אך יש לאשש ולהעמיק את הזיכרון הזה" (MR 5.4). כיצד ביכולתנו לתרום באופן חיובי לאישוש ולהעמקה של צער הכנסייה על חטאי העבר שבוצעו נגד היהודים, ולחידוש הכבוד וההערכה כלפי עם הברית? כיצד ביכולתנו להיות תגובת-נגד לעלייה המחודשת של האנטישמיות בעולם בימינו?
- בעיית תיאולוגיית ההחלפה עדיין נפוצה בכנסייה. נוצרים רבים – באופן מוטעה ובניגוד לעקרונות הכנסייה הרשמיים – עדיין מאמינים ומלמדים כי הברית עִם עַם ישראל באה לסופה ולהשלמתה במשיח ובכנסייה, וכי התפקיד היחיד שנותר לעם היהודי הוא לנטוש את היהדות ולקבל את הנצרות. כיצד ביכולתנו להכריז את ייעודו המיוחד של עם ישראל תוך שמירה על נאמנות לשליחותה הקבועה של הכנסייה ולחובה המוטלת על כל נוצרי לבשר את בשורתו של ישוע המשיח?
- לעתים קרובות האנטישמיות ותיאולוגיית ההחלפה קשורות קשר הדוק בגישה אנטי-ציונית ובגישה אנטי-ישראלית חסרת היגיון. קשה מאוד להיפטר מדעות קדומות. אלה המשוכנעים כי אלוהים נטש את עמו לצמיתות הופתעו ביותר בשנת 1948 עם הקמת המדינה היהודית, ופעם נוספת בשנת 1967 כשירושלים שבה להיות תחת ריבונות יהודית. אנטי-ציוניים רואים ברעיון שאולי בכל זאת אלוהים הוא זה שעומד מאחורי שיבת עם ישראל לארצו רעיון מאוס; זאת חרף העובדה כי הבטחה זו היא הנפוצה ביותר בהבטחות התנ"ך – הבטחה שמעולם לא בוטלה על ידי ברית החדשה. בעלי דעה זו יאמרו כל דבר על מנת להפוך את קיומה של מדינת היהודים לבלתי כשר, פעמים רבות תוך סילוף ודמוניזציה שיטתיים של תפקידה של ישראל בעימות במזרח התיכון; כל זאת כשהם מטייחים את השנאה, התוקפנות והאלימות המכוונות כלפי ישראל מכיוונם של כל אויביה שנשבעו להשמידה. כמו כן, עבור פלסטינים נוצרים רבים החיים בארץ הקודש ואשר סבלו באופן אישי מהעימות הפלסטיני-ישראלי – נקיטת עמדה אובייקטיבית באשר לחשיבות התיאולוגית של ארץ ישראל בימינו היא כמעט בלתי אפשרית. כאשר זהות לאומית נתפסת כמשמעותית יותר מהאמונה – באופן בלתי נמנע מושפעת גם התיאולוגיה מהפוליטיקה. אחת הבעיות הקשות ביותר של הקהילה בארץ הקודש בימינו היא הפוליטיזציה של הכנסייה והמסר הלא מדויק ואף המעוות לעתים שמוסרים לעולם מנהיגי הכנסייה (הפלסטינים) הנוצרים באשר למצב הפוליטי והדתי השורר במזרח התיכון. כיצד עלינו להבין את שיבת היהודים לארץ שהובטחה לאבותיהם מאת אלוהים – לאור כתבי הקודש והמסורת הקדושה, תוך נכונות שלא לשקוט עד שיימצא פתרון לעימות במזרח התיכון, פתרון הולם עבור כל תושבי ארץ הקודש?
- את מקומה של הטעות ההיסטורית של תיאולוגיית ההחלפה תפסה כפירה אחרת, מודרנית יותר, אשר מצאה את דרכה אפילו לדעתם של כמה בעלי השפעה בתוך הכנסייה: טעות זו היא תיאולוגיית הברית הזוגית. על פי תיאולוגיה זו היהודים מצויים כבר בברית מושיעה עם אלוהים, ולפיכך אינם צריכים להאמין בישוע המשיח כדי להיוושע. כתוצאה מכך שכחו קתולים רבים כי הבשורה "הִיא כֹּחַ הָאֱלֹהִים לְהוֹשִׁיעַ אֶת כָּל מִי שֶׁמַּאֲמִין, אֶת הַיְּהוּדִי בָּרִאשׁוֹנָה וְגַם אֶת הַלֹּא-יְהוּדִי" (אל הרומיים א, 16), ונטשו או הזניחו את תפקידה של הכנסייה לחלוק את הבשורה הטובה של ישוע המשיח גם עם עמו שלו. לא פעם אנו שומעים כי מספרם של המאמינים בארץ הקודש ובמזרח התיכון הולך ומתמעט. אך בעצם רבים ממנהיגי הכנסייה המקומיים מונעים בכוונה את הבישור ללא מאמינים (יהודים ומוסלמים). האם אנו יכולים לצפות מהקהילה בישראל לשגשג כשמנהיגיה בוגדים בלב ליבה של שליחותה? כיצד עלינו לחלוק את בשורת הישועה עם היהודים והמוסלמים – ברגישות, בכבוד ובאהבה?
- עליית היהדות המשיחית היא עדות לעבודת רוח הקודש: יהודים רבים בימינו מאשר אי פעם מוצאים את משיחם. יהודים משיחיים מדגישים פעמים רבות כי בכך שהם מאמינים בישוע הם אינם הופכים לנוצרים אלא נשארים יהודים. גישה זו היא לגיטימית במידה מסוימת שכן, כפי שראינו, חשוב שיהודים המאמינים במשיח יחזיקו בקריאתם ובשליחותם המיוחדות כבנים וכבנות של ישראל. עם זאת, בהישארם מחוץ לכנסייה הם מוותרים על חלק נרחב במתנות ובברכות שמעניק המשיח לקהילתו (ראה: למה דווקא להיות קתולי?). כיצד יכולה הכנסייה ליצור בתוכה "מרחב מוגן" שבו יהודים המאמינים במשיח יקבלו את מלוא מתנותיו וברכותיו לכנסייה, וזאת כשהם מרגישים "בבית" – בסביבה יהודית-קתולית אמיתית מלאת הערכה למורשת ולמסורות היהודיות? ובמיוחד עבור יהודים רבים המאמינים במשיח אך ממשיכים לחיות חיים יהודיים שומרי מצוות – כיצד יכולה הכנסייה לעודד את היהודים הקתוליים ולסייע בידם בשמירת התורה?
ראה גם: כיצד אנו קתולים "למען ישראל"?
