הכנסייה הקתולית וישראל: מה רומא באמת מלמדת

מקור: doronkeidar.substack.com (9 באוקטובר 2026). פורסם מחדש ברשות.

״קולות קתוליים למען ישראל״ נשמע לאנשים רבים כמו סתירה. התגובה הזאת היא בדיוק הבעיה שד״ר אנדרה וילנב מנסה לתקן זה קרוב לעשרים שנה.

וילנב הוא פרופסור לתאולוגיה בסמינר קתולי להכשרת כמרים. בעברו היה נוצרי אוונגליקלי, ולאחר שנות לימוד בישראל שב אל הכנסייה הקתולית. הוא גם מייסד ״קתולים למען ישראל״ — ארגון שהקים ב־2007, בהיותו דוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים. מאז שבעה באוקטובר הגביר מאוד את פעילותו, וחבר לאב אנטואן לוי, כומר דומיניקני המתגורר בירושלים, כדי להקים את ״קולות קתוליים למען ישראל״. על ההצהרה המרכזית הראשונה שלהם, ״למען ציון: קריאה קתולית לתמיכה בישראל״, חתמו עד כה כ־200 איש.

ישבתי לשיחה איתו כדי להעמיק בשאלה שמצמצמים שוב ושוב לסיסמאות: מה מלמדת הכנסייה הקתולית בפועל על ישראל, על הציונות ועל העם היהודי — ובמה שונה הוראתה ממה שקומץ פרשנים קתולים קולניים טוענים בשמה?

הבעיה: פרשנים המדברים כאילו היו סמכות ההוראה של הכנסייה

לתסכולו של וילנב יש סיבה מוגדרת. כאשר הפטריארכים וראשי הכנסיות בירושלים פרסמו הצהרה שגינתה את הציונות הנוצרית כ״אידאולוגיה מזיקה״, פרשנים קתולים רבים נאחזו בה כהוכחה לכך שרומא דוחה את הציונות מכול וכול. הוא אף נקב בשמות — ה״קטכיזם״ הפשטני של מאט פראד על הציונות הנוצרית, ופרשנויות של דמויות קתוליות בולטות נוספות — וטען כי עמדות אלה מציגות את תאולוגיית ההחלפה בת מאות השנים כדוקטרינה מוכרעת, בלי להתמודד באמת עם הטיעון התאולוגי.

הוא שב והדגיש את ההבחנה הזאת: יש הבדל בין דעתו של אדם כלשהו לבין המגיסטריום — סמכות ההוראה הרשמית של הכנסייה, כלומר האפיפיור יחד עם הבישופים. לפרשנים יש זכות להחזיק בדעותיהם. אין להם זכות להציג את הדעות האלה כעמדת הכנסייה.

דיברנו גם על האופן שבו הטשטוש הזה מתבטא אצל אנשי ציבור המשתמשים באמונתם כדי לבסס את סמכותם. בלי להיכנס למניעיו של אדם מסוים, הדפוס הכללי מוכר: מישהו מציג את זהותו הקתולית כדי להעניק תוקף לעמדות ביקורתיות חריפות כלפי ישראל, והקהל יוצא מתוך הנחה שזה פשוט ״מה שהקתולים מאמינים בו״. טענתו של וילנב היא שהאמונה והדעה הפוליטית מתמזגות כך שנוצר מצג שווא של עמדת המוסד — וזו בדיוק אי־ההבנה ש״קולות קתוליים למען ישראל״ מבקשים לתקן.

שלושה מקורות, לא אחד בלבד

כדי להסביר מדוע המאבק הזה אטי יותר מכפי שנדמה, הציג וילנב את המבנה הבסיסי של התאולוגיה הקתולית. הנצרות האוונגליקלית פועלת בדרך כלל על פי עקרון סולה סקריפטורה — כתבי הקודש בלבד. הגישה פשוטה וישירה, אך היא גם משמעה שאין סמכות מרכזית המכריעה במחלוקות, וזו אחת הסיבות לכך שהפרוטסטנטיות התפצלה לזרמים רבים כל כך.

התאולוגיה הקתולית פועלת אחרת. ההתגלות מגיעה בשלושה ערוצים: כתבי הקודש, המסורת הקדושה והמגיסטריום. לפי הוראת הכנסייה עצמה, כתבי הקודש נשארים ״נשמתה של התאולוגיה הקדושה״ — וילנב מכנה זאת פרימה סקריפטורה, כתבי הקודש בראש ובראשונה, ולא כתבי הקודש בלבד — אך גם למסורת ולהוראה הרשמית יש משקל.

יש לכך השלכות ממשיות. הוא הצביע על תיאור נפוץ של פגישת האפיפיור פיוס העשירי עם תאודור הרצל ב־1904, שבה האפיפיור אמר לכאורה להרצל שהכנסייה אינה יכולה לתמוך בציונות משום שהעם היהודי לא הכיר במשיח. זהו טיעון רווח בקרב קתולים אנטי־ציונים. אבל כפי שציין וילנב, התיאור הזה מקורו ביומנו הפרטי של הרצל, ולא במסמך של הכנסייה — זו הייתה שיחה פרטית, נטולת כל סמכות דוקטרינרית.

מסקנתו בפועל זהירה יותר מכפי ששני הצדדים בוויכוח נוטים להציג: לכנסייה הקתולית אין תאולוגיה רשמית של הציונות — לא בעדה, ובניגוד לטענות מבקריה, גם לא נגדה באופן רשמי. מאז הצהרת נוסטרה אטאטה של ועידת הוותיקן השנייה בשנות השישים, דחתה הכנסייה במפורש את תאולוגיית ההחלפה ואת האנטישמיות, ואישרה, בציטוט מן האיגרת אל הרומים פרק י״א, כי ״אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל קריאתו״. מה שעדיין חסר, לדעתו, הוא הצעד הבא: קביעה מפורשת שעצם שיבתו של העם היהודי לארצו בעת החדשה היא אות לנאמנותו של אלוהים.

שתי צורות של בורות

וילנב זיהה בקרב קתולים שני מכשולים נפרדים בסוגיה הזאת, וכל אחד מהם דורש מענה אחר.

הראשון הוא פשוט חוסר בקיאות בכתבי הקודש — פרשנים שכמעט אינם מצטטים אותם מעבר לספרי הבשורה, ומתעלמים מכך ששלושה רבעים מכתבי הקודש הקתוליים נמצאים לפני הבשורה על פי מתי. הוא הזכיר את דברי הירונימוס הקדוש, ״אי־ידיעת כתבי הקודש היא אי־ידיעת המשיח״, וציין שספרי הנביאים שהוא מלמד מדי שנה רוויים בהבטחות לשיבת ישראל לארצו, ברצף המשתרע מספר דברים, דרך יחזקאל, ועד ספרים נוספים.

המכשול השני מעודן יותר: פרשנות אלגורית. גם קתולים שמכירים את כתבי הקודש עשויים להעניק לכל הבטחה על הארץ משמעות רוחנית ולהפוך אותה למשל על מלכות השמיים, תוך הצגת הכנסייה כ״ישראל החדש״, התופס את מקומו של העם היהודי כיורש ההבטחות שניתנו לו. וילנב אינו דוחה פרשנות טיפולוגית מכול וכול — ההרמנויטיקה הקתולית אכן מאפשרת כמה רבדים של פרשנות — אך הוא מתעקש שמשמעות הפשט חייבת להיות נקודת המוצא, ושקריאה רוחנית אינה מבטלת אותה. נקודת הייחוס שלו היא דברי המשיח עצמו: ״לא באתי לבטל אלא לקיים״.

המסורת המחייבת לעומת מסורות ומנהגים

כשדיבר על תולדות היחסים בין קתולים ליהודים, וילנב לא טשטש את הצדדים הקשים. תאולוגיית ההחלפה מושרשת עמוק אצל אבות הכנסייה, והיא הזינה מאות שנים של חקיקה אנטי־יהודית ולעיתים גם אלימות. אך הוא הבחין בחדות בין עמדות שהיו נפוצות לבין דוקטרינה שהייתה רשמית. באנגלית הוא ממחיש זאת בהבחנה בין ״מסורת״ הנכתבת באות גדולה — המסורת המחייבת ובעלת הסמכות — לבין ״מסורות״ הנכתבות באות קטנה, הקרובות יותר למנהגים, בדומה למושג ״מנהגים״ ביהדות. לטענתו, הפרשנות התאולוגית האנטי־יהודית של מאות השנים הקודמות מעולם לא קיבלה מעמד מחייב בוועידה אקומנית ולא נלמדה מפי אפיפיור במסגרת הוראה אקס קתדרה.

הוא גם הסתייג מהנטייה לראות ביחידים הפועלים באופן פסול — רב עוין או מטיף מתלהם — מייצגים של מסורת שלמה, בין שמדובר ביהדות, בקתוליות או בנצרות האוונגליקלית. תגובה אישית, שעוצבה מתוך פגיעות היסטוריות אמיתיות, אינה זהה להוראתו של מוסד, והטשטוש בין השתיים רק מעמיק את הפילוג.

יהדותו של ישוע אינה פרט שולי

הקדשנו זמן לשאלה מדוע זהותו היהודית של המשיח — בן דוד, בן אברהם, יצחק ויעקב — חשובה מבחינה תאולוגית ולא רק היסטורית. וילנב מציג זאת כך: אם המשיח עתיד לשוב כמלך מבית דוד ולמלוך מירושלים, אי אפשר להעלים את הפרט הזה באמצעות פרשנות רוחנית בלי לשנות את תוכנה של הטענה עצמה. השאלה האחרונה ששאלו תלמידיו של ישוע אותו הייתה על השבת המלכות לישראל.

לקתולים הטוענים שהם אוהבים את ישוע אך נשארים אדישים ליהדות, הוא מציע את המשל הבא: זה כמו להתאהב באדם מארץ אחרת ולהצהיר שאין לך שום עניין בשפתו, במשפחתו או בהיסטוריה שלו. הדברים אינם מתיישבים זה עם זה. כדי להבין את אנושיותו היהודית של המשיח — את תפילותיו ואת עולמו התרבותי — צריך לעסוק ברצינות בזהות הזאת, ולא להתייחס אליה כאל הערת שוליים.

דווקא בנושא האסכטולוגיה — השתלשלות אירועי אחרית הימים, מלכות אלף השנים והשאלה עד כמה יש לקרוא את לוחות הזמנים הנבואיים כפשוטם — היה וילנב מסויג במידה ניכרת יותר מאשר בשאלות ההיסטוריות והדוקטרינריות. הכנסייה הקתולית מעולם לא קבעה מסגרת אסכטולוגית אחת כדוגמה מחייבת, והוא רואה ערך של ממש בענווה הזאת. הוא השווה זאת לגישה היהודית: ללמוד את הדברים לעומק, להתכונן להכיר את הסימנים, אך להתנגד לדחף להתקבע על תחזית נוקשה שהמציאות עשויה להפריך, כפי שנוטות לעשות גישות דיספנסציונליסטיות — למשל המודל המוצג בסדרת ״Left Behind״.

להעמיד את ישראל ברף בלתי אפשרי

לקראת סוף השיחה פנינו למהלך מוכר ברטוריקה האנטי־ציונית: הדרישה שישראל המודרנית תעמוד ברף מסוים של קדושה לפני שתביעתה לזכות על הארץ תילקח ברצינות. דרישה זו מלווה לא פעם בתאוריות המטילות ספק בעצם הקשר הגנאלוגי בין יהודי ימינו לישראל המקראי.

תשובתו של וילנב נשענה על הבחנה פשוטה למדי מתוך כתבי הקודש עצמם: ישראל המקראי היה קדוש רק לעיתים רחוקות. מעגל הזהב, דרך תקופת השופטים, הממלכה המפולגת והגלות, תולדות האומה רצופות בכישלונות חוזרים ונשנים, שמולם ניצבת ״שארית קטנה של צדיקים״. הסיפור שכתבי הקודש מספרים בפועל אינו בראש ובראשונה על נאמנותו של ישראל — אלא על נאמנותו של אלוהים. לטענתו, נקודת המבט הזאת צריכה לשנות את האופן שבו נוצרים שופטים את המדינה המודרנית: ביקורת לגיטימית על מדיניות מסוימת או על מעשים מסוימים היא ראויה, אך זו שאלה נפרדת מן השאלה אם הברית וההבטחות עדיין עומדות בתוקפן. שלמותו של ישראל מעולם לא הייתה תנאי להבטחה.

נגענו גם בקצרה בשנים שבהן חי בעצמו בישראל כנוצרי — ניסיון ישיר שלדבריו עמד בניגוד חריף לכמה מן הטענות הגורפות על רדיפה שיטתית של נוצרים המופצות ברשת. הוא לא ביטל את התקריות האמיתיות שאכן מתרחשות, אך הציב אותן על רקע ציבור וחברה אזרחית בישראל הפועלים במידה רבה נגד קיצוניות מסוג זה.

התמונה הרחבה

מה שהרשים אותי ביותר בשיחה הזאת לא היה קריאה להפוך כל נוצרי לציוני. וילנב הבהיר שאינו מצפה לכך, ואינו נעלב כשאנשים מגיעים למסקנות אחרות. מטרתו ממוקדת יותר, ולטעמי גם חשובה יותר: כאשר מישהו טוען שהוא מדבר בשם הכנסייה הקתולית על ישראל, יש לבחון את טענתו לאור מה שהכנסייה אמרה בפועל — ולא לאור מה שנוח מבחינה פוליטית או מה שהתקבל בירושה תאולוגית בלי בחינה ביקורתית.

בסביבה תקשורתית שבה קומץ קולות קולניים נתפס כמייצג של מסורות שלמות, הדיוק הזה חשוב. וילנב והאב לוי אינם מבקשים מקתולים לאמץ עמדה פוליטית. הם מבקשים מהם לקרוא את המקורות לפני שהם חוזרים על טיעונים מוכנים מראש.