מבוא למיסה ולסעודת האדון (לחם הקודש)

מבוא קצר זה מלמד על טקס המיסה הקדושה, סעודת האדון / לחם הקודש, הנקרא ביוונית "אויכריסטיה" (שמשמעותה "הבעת תודה"). סעודת האדון היא המקור והפסגה של חיי המאמינים בישוע, ותפילתם הנשגבה והחשובה ביותר. במיסה נוכח כל מסתורין הישועה שלנו, ובסעודת האדון אנו מקבלים את גופו ודמו של ישוע אדוננו – הנוכח באמת תחת מסווה של לחם ויין – המעניק לנו את עצמו במתנת האהבה הנהדרת הזו.

מדריך קצר זה יסייע בידך בהבנת המיסה במתן תשובות לשאלות הללו, כדי שתוכל להתכונן בצורה טובה להשתתפות במיסה: מהו מקור המיסה? מהי בדיוק סעודת האדון / לחם הקודש? מהם פירותיה של סעודת האדון בחייהם של מי שמקבלים אותה?ממה מורכבת המיסה? מי רשאי להעניק את לחם הקודש? מי יכול ומי אינו יכול לקבלו?

מהו מקור המיסה?

סמלי הלחם והיין, המסמנים את טוב הבריאה, מופיעים כבר בסיפורו של מלכי-צדק, כוהן לאל עליון, שנתן לאברהם מנחה של לחם ויין (בראשית יד, יח). בתנ"ך שימשו הלחם והיין כקורבן ביכורים (מפירות הארץ הראשונים), כסימן לתודה עמוקה לבורא. (קכ"ק 1334)

בזמן יציאת מצרים החלה גאולת עם ישראל מבית עבדים בכך שבני ישראל שחטו שה תמים, היזו את דמו על מזוזות בתיהם ואז אכלו את שה הפסח כדי שיהיו מוגנים מפני מלאך המוות (שמות יב). גם ביציאת מצרים קיבלו הלחם והיין משמעות מיוחדת: המצות שאוכל עם ישראל בכל שנה לאחר חג הפסח מנציחות את החיפזון שבו עזבו בני ישראל את מצרים; המן שאכלו במדבר משמש כזיכרון לכך שחיו על מוצא פי ה'. "כוס הברכה" בסופו של סדר פסח מוסיפה לשמחת החג ביין, שהוא הציפייה המשיחית לבנייה המחודשת של ירושלים. (שם)

כשהחל ישוע בשליחותו הציבורית קרא לו יוחנן המטביל "שה האלוהים" (יוחנן א, 36) – שם שרימז על כך שבעתיד יקריב את עצמו כקורבן עבור חטאינו. ישוע קרא לעצמו גם "הַלֶּחֶם הַחַי הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם" והבטיח כי מי שיאכלו מלחם זה יחיו לנצח (יוחנן ו, 51). הוא אמר: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן-הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, כִּי בְּשָׂרִי הוּא מַאֲכָל אֲמִתִּי וְדָמִי הוּא מַשְׁקֶה אֲמִתִּי" (שם שם, 53–55). לימוד זה היה כה מזעזע עד כי רבים מתלמידיו עזבו אותו לאחר ששמעו את דבריו (שם שם, 66) – וכך סעודת האדון והצלב מהווים מכשול וסיבה לפירוד גם בימינו אנו. אך האדון שואל אותנו: "שֶׁמָּא גַּם אַתֶּם רוֹצִים לָלֶכֶת?" (שם שם, 67); הוא מזמין אותנו באהבה לגלות כי רק אצלו מצויים דברי חיי הנצח וכי קבלת סעודת האדון באמונה משמעותה קבלת האדון עצמו וקבלת חיי הנצח שבא לחלוק עימנו.

בליל עינוייו ומותו אכל ישוע את סעודת הפסח האחרונה עם תלמידיו; הוא הפך את הסעודה האחרונה הזו לזיכרון לכך שהקריב עצמו לאב מרצונו החופשי, כדי להביא ישועה לעולם כולו. בכך שכונן את סעודת האדון הוא גם כרת ברית חדשה עם בית ישראל, בהעניקו משמעות חדשה ומושלמת לברכת המצות והיין באומרו: "קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי... זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים" (מתי כו, 26–27). למחרת הפך מותו של ישוע על הצלב לקורבן הפסח המושלם לכפרת חטאי האנושות כולה, לקורבן הברית החדשה המחזיר את כל בני האדם לאלוהים ומשיב על כנה את האחדות בינם לבין אלוהים.

בסעודה האחרונה ציווה ישוע על תלמידיו: "זֹאת עֲשׂוּ לְזִכְרִי" (לוקס כב, 19) – עלינו לחזור על פעולותיו ומילותיו עד שישוב לָעולם. אין הכוונה כי עלינו רק לזכור את מה שאמר ישוע; יש בכך כוונה לחגיגה ליטורגית של חייו, מותו ותחייתו של ישוע – על ידי השליחים ויורשיהם.

מהי סעודת האדון?

כשאנו זוכרים את מותו של האדון אנו מציעים לאלוהים את מה שהוא נתן לנו בעצמו: את מתנות בריאתו, הלחם והיין שהפכו לגופו ולדמו של המשיח. אם כן, סעודת האדון היא:

• הבעת תודה ושבח לאלוהים האב
• זיכרון קורבנו של ישוע המשיח ושל גופו, הכנסייה
• נוכחותו של המשיח בגבורת דברו ורוחו

1. הבעת תודה ושבח לאלוהים האב: סעודת האדון היא זבח תודה לאלוהים האב על כל שעשה במעשה הבריאה, בישועתנו ובהפיכתנו לקדושים. כמו כן, סעודת האדון היא מנחת שבח שבאמצעותה משבחת הכנסייה את גבורת אלוהים בשמה של האנושות כולה. (קכ"ק 1359–1361)
2. זיכרון קורבנו של ישוע המשיח ושל גופו, הכנסייה: סעודת האדון הופכת את קורבנו הייחודי של המשיח על הצלב לבעל נוכחות אמיתית; זאת בדומה למאורעות יציאת מצרים ההופכים לבעלי נוכחות אמיתית בכל פעם שנחגג חג הפסח. אף שקורבנו הייחודי של המשיח קרה פעם אחת ויחידה, קורבנו הוא מעבר לכל זמן; וכך, בכל פעם שאנו חוגגים את סעודת האדון הוא הופך למוחשי עבורנו. בזמן המיסה אנו עומדים באמת למרגלות הצלב: קורבנו של המשיח וקורבן לחם הקודש הם קורבן אחד שבו אנו, גוף המשיח, לוקחים חלק פעיל בהיותנו מאוחדים עם קורבנו של המשיח. בכך שאנו מאחדים את החיים, השבח, הקשיים, הסבל, התפילה והפעולות שלנו – עם החיים, השבח, העינויים, התפילה והפעולות של המשיח – כל אחד מאיתנו "מְמַלֵּא בִּבְשָׂרִי אֶת סִבְלוֹת הַמָּשִׁיחַ שֶׁיֵּשׁ עוֹד לִסְבֹּל בְּעַד גּוּפוֹ – הַקְּהִלָּה" (אל הקולסיים א, 24). כשאנו חוגגים את המיסה אנו מאוחדים גם עם הכנסייה הארצית כולה (האפיפיור, הבישופים, הכהונה וכל המאמינים), ועם הכנסייה השמימית כולה (מרים הבתולה הקדושה, המלאכים והקדושים); כמו כן, אנו מתפללים עבור מי שמתו במשיח אך אינם מטוהרים לחלוטין, כדי שיוכלו לקבל את אורו ואת שלומו של המשיח. (קכ"ק 1362–1372)
3. נוכחותו של המשיח בגבורת דברו ורוחו: ישוע נוכח בכנסייה בדרכים רבות, אך הוא נוכח בה ביתר שאת בעת סעודת האדון. בזמן סעודת האדון נוכחים באמת גופו ודמו של המשיח, נפשו ואלוהותו – ומכאן שהמשיח כולו נוכח בה בשלמותו. כיצד זה קורה? זהו מסתורין שאין ביכולתנו להבין לחלוטין. אך בנאמנות לדברי ישוע (יוחנן ו, 55; מתי כו, 26–27) האמינה הכנסייה תמיד כי בזמן קידוש הלחם והיין על ידי הכוהן משתנה כל מהותם של הלחם והיין, והם הופכים לגופו ולדמו של המשיח. במילים אחרות, מרכיבי סעודת האדון נראים עדיין כלחם וכיין – בצורתם, בצבעם ובטעמם – אך במציאות הם אינם עוד לחם ויין כי אם גופו ודמו של המשיח באמת. (קכ"ק 1373–1381)

סעודת האדון היא המתנה הנשגבה ביותר שמעניק לנו אלוהים. לכל אורך תולדות הישועה אלוהים תמיד חפץ להיות איתנו, לשכון איתנו ואפילו בתוכנו – להיות עִמָּנוּאֵל = אלוהים איתנו. בתנ"ך שכנה נוכחותו האמיתית בארון הברית שבקודש הקודשים; אך אף אדם לא היה יכול לגשת אליו משום הפער שבין אלוהים הקדוש לבין עמו החוטא. כשבא ישוע לעולם כדי לפייס בינינו לבין האב הוא אפשר לנו להיכנס אל קודש הקודשים; כעת, לא רק שאנו חופשיים לבוא לפני אלוהים כאבינו, אלא אנו יכולים גם לקבל את מי שאהב אותנו עד מוות. ומשום כך, סעודת האדון היא גם סעודה מלאת שמחה, שבה המאמינים מאוחדים באופן אינטימי עם המשיח עצמו שהקריב עצמו עבורנו.

ברוב הכנסיות נעשית סעודת האדון נעשית בדרך כלל ב"משכן" (tabernacle) – תיבה קטנה בקדמת הכנסייה שבצידה נר דולק המסמן את נוכחותו של האדון. השם 'משכן' מזכיר לנו את אוהל מועד במדבר, אז שכן אלוהים בקרב עמו ישראל במסעם לעבר הארץ המובטחת. בעת ההיא שכן אלוהים בקודש הקודשים והיה נגיש רק פעם בשנה על ידי הכוהן הגדול. כעת נגישה נוכחותו האמיתית לכל בני האדם – במשכן שבכל כנסייה קתולית. בעת שאנו נמצאים בנוכחותו במשכן, אנו נמצאים כאילו בקודש הקודשים שבאוהל מועד הראשון. משום שאלוהים נוכח באמת בלחם הקודש אנו נוהגים בדרך כלל להראות סימן של יראת כבוד לפני המשכן שבו מצוי לחם הקודש – אם בכריעת ברך או בקידה. בתקדיש אהבה זה ישוע גם מזמין אותנו ומצפה לנו שנבוא לפניו בתפילה ובהערצה. אחת הדרכים הטובות ביותר להעמקת הקשר שלנו איתו ולמציאת שקט ושלווה מדאגות חיי היומיום, היא בילוי זמן שקט לפני נוכחותו של האדון בלחם הקודש הנמצא במשכן.

פירותיה של סעודת האדון

מה עושה סעודת האדון לאלה הלוקחים אותה לעתים קרובות?

1. לחם הקודש מעצים את האיחוד שלנו עם המשיח. הפרי המרכזי שבקבלת סעודת האדון הוא איחוד אינטימי עם האדון. ישוע אמר: "הָאוֹכֵֶל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי שׁוֹכֵן בִּי וַאֲנִי בּוֹ" (יוחנן ו, 56). סעודת האדון משמרת, מגדילה ומחדשת את חיי החסד שקיבלנו בטבילה.
2. לחם הקודש מרחיק אותנו מחטא: בכך שאנו מאוחדים עם המשיח ומקבלים מזון רוחני המחזק את אמונתנו, מוחקת סעודת האדון את החטאים לא למוות שחטאנו, ושומרת עלינו מביצוע חטאים למוות בעתיד. ככל שאנו לוקחים יותר חלק בחייו של המשיח – כך קשה לנו יותר להתרחק ממנו באמצעות חטאים חמורים.
3. לחם הקודש מחזק את אחדותנו עם הכנסייה, גופו הרוחני של המשיח. כשאנו לוקחים את סעודת האדון המשיח מחדש, מחזק ומעמיק את איחודנו עם הכנסייה: "כּוֹס הַבְּרָכָה שֶׁאָנוּ מְבָרְכִים עָלֶיהָ, הַאֵין הִיא הִתְחַבְּרוּת לְדַם הַמָּשִׁיחַ? הַלֶּחֶם שֶׁאָנוּ בּוֹצְעִים, הַאֵין הוּא הִתְחַבְּרוּת לְגוּף הַמָּשִׁיחַ? מִשּׁוּם שֶׁהַלֶּחֶם אֶחָד, אֲנַחְנוּ הָרַבִּים גּוּף אֶחָד; שֶׁכֵּן כֻּלָּנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בַּלֶּחֶם הָאֶחָד" (הראשונה אל הקורינתיים י, 16–17).
4. לחם הקודש מחייב אותנו לשרת את העניים. (קכ"ק 1391–1397)

מאיזה חלקים מורכבת המיסה?

מאז ימיה הראשונים של הכנסייה שמרה המיסה על מבנה בסיסי אחיד. היא מורכבת משני חלקים עיקריים:

בליטורגיה של הדבר אנו מאזינים לדבר אלוהים שבכתבי הקודש ומגיבים אליו באמצעות הבעת הסכמה ואמירת מזמור תהלים. שמיעת דבר אלוהים מגדילה את אמונתנו במסתורין הישועה ואת הבנתנו מסתורין זה – לפני שאנו לוקחים בה חלק פעיל באמצעות לחם הקודש.

בליטורגיה של לחם הקודש מובאים הלחם והיין לפני המזבח, ובאמצעות תפילת הכוהן/הכוהנים הם הופכים לגופו ולדמו של ישוע המשיח אדוננו, שרצונו להעניק לנו את עצמו. (קכ"ק 1345–1355)

הליטורגיה של הדבר

[החלקים שבסוגריים נאמרים אך ורק בימי ראשון ובחגים]

• אות הצלב: אנו מתאספים בסימן אמונתנו, בשם האב, הבן ורוח הקודש – אלוהים האחד שהוא שלוש ישויות.
• טקס וידוי ("ישוע, שמענו!") ("Kyrie") ומחילה מאת הכוהן: לפני שאנו באים לפניו אנו מפצירים באדון שירחם עלינו ומתוודים כי חטאנו.
• [כבוד לאלוהים ("Gloria"): אנו מהללים את אלוהים באמצעות מזמור הלל זה.]
• הקריאה הראשונה היא בדרך כלל מהתנ"ך, או לעתים מהברית החדשה.
• מזמור תהלים כתגובה נקרא או מושר על ידי הקהילה כולה כדי לעודד הגות בדבר אלוהים.
• [הקריאה השנייה היא בדרך כלל מהברית החדשה.]
• ב'הללויה' אנו מקדמים את פני האדון שעומד לדבר אלינו באמצעות הבשורה.
• הבשורה, הנקראת על ידי הכוהן או הדיאקון, היא נקודת השיא של הליטורגיה של הדבר.
• הדרשה היא לימוד הקריאות שהוקראו על ידי הכוהן.
• [אנו מכריזים את עיקרי האמונה, ההצהרות שהן עמודי התווך של אמונתנו ("Credo").]
• בהעתרות הכלליות אנו מתפללים עבור צורכי הכנסייה ועבור ישועת העולם.

הליטורגיה של לחם הקודש

• הצגת המתנות: מתנות הלחם והיין מובאות לפני המזבח ונלקחת תרומה – אז אנו נותנים את מתנותינו עבור העניים ועבור הכנסייה.
• הכנת המתנות: נאמרות הברכות היהודיות על הלחם והיין.
• התפילה האויכריסטית (תפילת ההודיה): תפילה ארוכה של הבעת תודה ושל קידוש – לב ליבו של הטקס. היא כוללת:
  • ה"קדוש" ("Sanctus"): אנו מהללים את קדושת האדון עם כל המלאכים והקדושים.
  • ה"אפיקלסיס" ("Epiclesis"): הכוהן מבקש מהאב לצלוח את רוחו על הלחם והיין כדי שיהפכו לגופו ולדמו של ישוע.
  • דברי הסעודה האחרונה ("Institution Narrative"): מילותיו של המשיח וגבורת רוח הקודש הופכים את גופו ודמו של האדון לנוכחים באמת.
  • הכרזת רז האמונה ("Memorial Acclamation"): אנו מכריזים על מותו של ישוע, על תחייתו ועל ביאתו השנייה הצפויה.
  • ה"אנמנסיס" ("Anamnesis"): סעודת האדון נעשית בשיתוף עם הכנסייה כולה – בשמים ובארץ.
  • דוקסולוגיה ואמן: אנו מהללים ומשבחים את אלוהים על מתנותיו.
• תפילת האדון: אנו מבקשים מאלוהים האב לדאוג לכל צורכינו.
• סימן השלום: הכנסייה מבקשת שלום ואחדות עבורה ועבור האנושות כולה.
• שה האלוהים ("Agnus Dei") מושר בעת שהכוהן בוצע את הלחם, המסמל את גוף האדון שנשבר בעדינו.
• בסעודת האדון אנו מקבלים את גופו ודמו של האדון – מקור של חיים, אהבה וקדושה.
• תפילות סיום: הכוהן משחרר את המאמינים לצאת ולהפיץ את הבשורות הטובות שקיבלו זה עתה.

מי רשאי לערוך את המיסה ולהעניק את לחם הקודש?

רק כוהנים מוסמכים רשאים לערוך את המיסה ולקדש את הלחם והיין כך שיהפכו לגופו ולדמו של האדון (קכ"ק 1411). כשכונן ישוע את סעודת האדון לא היו כל תלמידיו נוכחים, אלא רק 12 השליחים. אף שכל המאמינים הם "ממלכת כוהנים", ישוע העניק את הסמכות לבצע את סעודת האדון בשמו רק לשליחים וליורשיהם – בדיוק כפי שבתקופת התנ"ך רק הכוהנים משושלת אהרון היו רשאים להקריב קורבנות, אף שעם ישראל כולו היה "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).

מי רשאי לקחת את לחם הקודש?

קתולים

אנו מזמינים קתולים לקחת חלק בסעודת האדון ללא הגבלה, בקבלת לחם הקודש לפי מצוותו של המשיח לאכול את גופו ולשתות את דמו (יוחנן ו, 51). על מנת להיות מוכנים כראוי לקבל את לחם הקודש על המשתתפים לדעת שלא ביצעו חטא חמור (חטא למוות), לצום למשך שעה אחת לפני סעודת האדון ולהיות חפצים לחיות חיי צדקה ואהבה עם רעינו. על אלה המודעים לכך שביצעו חטא חמור להתפייס תחילה עם אלוהים ועם הכנסייה באמצעות תקדיש הווידוי. קבלת תקדיש הווידוי לעתים קרובות מומלצת לכולם. (קכ"ק 1385–1387, CIC 919)

השתתפות במיסה בערב שבת או ביום ראשון (ובימי חג) היא חובה עבור כל הקתולים, שכן היא שמירת המצווה השלישית (או הרביעית) בעשרת הדיברות – קידוש יום השבת (או יום האדון). קתולי הנמנע בכוונה מהשתתפות במיסה בימים שהוזכרו מבצע חטא חמור ועליו לקבל את תקדיש הווידוי לפני שיעמוד שוב בפני שולחן סעודת האדון. (קכ"ק 1389, 2042, 2180–2181)

מאמינים בישוע שנטבלו שאינם קתולים (נוצרים אחרים ויהודים משיחיים)

אנו מזמינים אותך להיות נוכח בטקס סעודת האדון, כאחינו או כאחותנו במשיח, אף שאיננו מאוחדים עדיין לחלוטין. אנו מתפללים כי הטבילה המשותפת לכולנו ופעולת רוח הקודש בסעודת האדון הזו יקרבו בינינו ויפיגו את המחלוקות המפרידות בינינו. אנו מתפללים כי אלה יפחתו עד שייעלמו לחלוטין – תוך שמירת תפילתו של המשיח עבורנו "יִהְיוּ נָא כֻּלָּם אֶחָד" (יוחנן יז, 21).

כיוון שסעודת האדון היא סימן לאחדות האמונה, החיים והפולחן שלנו – לצערנו אין באפשרותנו להזמינכם לקחת חלק בסעודת האדון (קכ"ק 1400). מאחר שמאמינים לא-קתולים אינם שותפים בדרך כלל לאמונתנו באשר לטבעה של הכנסייה הקתולית, לכהונה ולנוכחותו האמיתית של ישוע בלחם הקודש – לקיחת סעודת האדון יחד עשויה לרמז לאחדות שאינה קיימת עדיין, אחדות שעל כולנו להתפלל עבורה. אם רצונך ללמוד עוד על האמונה הקתולית ועל הדרך שבה תוכל לקחת חלק בסעודת האדון – שאל כוהן או צור איתנו קשר.  נשמח לענות לשאלותיך.

לא מאמינים בישוע

אנו מקדמים בברכה גם את מי שאינם מאמינים בישוע המשיח. אף שאינם יכולים לקחת חלק בסעודת האדון, אנו מבקשים מהם להתפלל עבור שלום, אחדות, חזרה בתשובה וישועה של האנושות כולה.

אלה שאינם לוקחים את לחם הקודש

אנו מעודדים את כל מי שאינם לוקחים את לחם הקודש להביע בליבם בקשה שבתפילה עבור אחדות עם האדון ישוע ואחד עם השני.