סיפור הישועה

הקדמה

כל אחד שואל את עצמו בשלב מסוים את שאלות החיים כבדות המשקל: מי אני? מהיכן באתי? להיכן אני הולך? מהי משמעות חיי? האם אלוהים קיים? האם אכפת לו ממני? מדוע יש כל כך הרבה סבל בעולם? האם ניתן להשיג שלום, אהבה ושמחה אמיתיים בחיים האלה? מה קורה אחרי המוות?

הסדר, המורכבות והיופי המהממים של העולם שסביבנו, כמו גם תשוקת ליבנו העמוקה לאמת, ליופי ולטוּב, מצביעים כולם על קיומו של אלוהים*. מגוחך לחשוב כי עולמנו המורכב והיפהפה נוצר לפני מיליוני שנים כתוצאה ממפץ כלשהו שמקורו ב... כלום. מהסדר ומהיופי של הבריאה אנו יכולים לדעת בוודאות כי קיים בורא נבון וטוב, רוח נצחי אינסופי, יודע-כל, אוהב-כל וכל-יכול – נפרד מעולמנו אך נוכח ופעיל בו בכל רגע נתון (אל הרומיים א, 19–20; קכ"ק 32). משום שהוא יודע ואוהב, אלוהים אינו רק כוח עליון אימפרסונלי – אלא אלוהים אישי ביותר: לא משהו אלא מישהו. וכך מניסיוננו כבני אדם אנו יכולים ללמוד להכיר בעובדה כי אלוהים אישי זה אכן קיים. אך על מנת להיות בעלי קשר אינטימי אמיתי איתו אלוהים חפץ לגלות עצמו לבני האדם ולתת להם את האפשרות להגיב באמונה (קכ"ק 35). אלוהים התוודע אל בני האדם*: הוא דיבר אלינו וגילה לנו את תוכניתו האוהבת עבור האנושות, תוכנית שתוסבר בקצרה בעמודים הבאים.

בראשית...

אלוהים הוא אהבה, ומתוך אהבתו המושלמת הוא בחר לברוא עולם שאותו יוכל לשתף באמיתו, בטובו וביופיו. אלוהים ברא עולם נראה ועולם בלתי נראה*. תחילה הוא ברא עולם בלתי נראה, רוחני, עולם המלאכים: יצירים נבונים שהם משרתי אלוהים ושליחיו (קכ"ק 328–336). הוא ברא גם עולם נראה, אותו אנו רואים סביבנו, שמורכבותו ויופיו משקפים את החוכמה, היופי, הטוּב, והאהבה של מי שברא אותו. גולת הכותרת של הבריאה היא בני האדם* – אנחנו! – שאותם ברא אלוהים בצלמו וכדמותו וקרא להם לקחת חלק בחיי האהבה שלו.

בשחר ההיסטוריה כרת אלוהים ברית עם הזוג הראשון שנברא, הוריו של הגזע האנושי כולו, אדם וחווה (קכ"ק 360). אלוהים, שגילה עצמו להם כאב אוהב*, אימץ אותם כבנו ובתו על מנת שייצרו את משפחתו האנושית וייקחו חלק לנצח בכבודו ובאהבתו. התנ"ך מלמד אותנו כי אלוהים שם את אדם וחווה בגן עדן, שם הם חיו באושר מושלם. במקור, כל עוד נותרו באינטימיות עם אלוהים, לא היה עליהם לסבול ולמות. הם נהנו גם מהרמוניה פנימית מושלמת עם עצמם, אחד עם השני, ועם הבריאה כולה. הם ידעו את האמת ואת תכלית חייהם – לאהוב את אלוהים וזה את זה; הם ידעו את חוקי המוסר של הבריאה ואת הדרך שבה עליהם לחיות; החיים של אלוהים היו ברשותם, והם היו במצב של ידידות על-טבעית איתו (בראשית ב; קכ"ק 374–378).

החטא בא לעולם

אך מצב מושלם זה של שלום ואושר לא נמשך זמן רב. חלק מהמלאכים, והשטן בראשם, מרדו באלוהים ובשלטונו ונעשו רעים: הם יצירים אמיתיים, רוחניים, בעלי השפעה הרסנית על העולם מאז בגידתם (קכ"ק 391–395). השטן, בדמות נחש, פיתה את אדם וחווה וגרם להם להמרות את פיו של אלוהים ולחטוא* נגדו. בהשתמשם לרעה בחופש שניתן להם הם העדיפו את עצמם על פני אלוהים, בכך שרצו להיות 'כמו אלוהים' אך 'בלי אלוהים'. כתוצאה מכך הם איבדו את החיים העל-טבעיים של אלוהים והפכו כפופים לסבל ולמוות. הם איבדו את ההרמוניה בינם לבין עצמם ובינם לבין הבריאה, ומשום שנטו לחטוא הם איבדו את הדרך שבה היה עליהם לחיות. כמו כן, הם החלו לפחוד מאלוהים ואיבדו את האמת שעל פיה היה עליהם לחיות (בראשית ג; קכ"ק 396–401). לאחר שגורשו מגן עדן אדם וחווה העבירו בירושה את טבעם האנושי הפצוע ונטול חיי אלוהים לכל האנושות – וכך כולנו נתונים לבורות, סבל ומוות ונוטים לחטוא (קכ"ק 402–406). מניסיוננו האישי אנו יודעים כי כולנו חסרים את החיים בעלי החופש והאהבה שאלוהים רצה שנחיה. תוצאת החטא אינה רק מצוות מופרות וקשר רעוע עם אלוהים אלא גם בתים הרוסים, לבבות שבורים וחיים נוגים.

בריתות אלוהים משיבות אל אלוהים את משפחתו האנושית

עם זאת, גם לאחר שחטא אדם לא נטש אותו אלוהים, אלא הבטיח לו ניצחון עתידי על הרוע ותשובה אל אלוהים מנפילתו (בראשית ג, טו; קכ"ק 410–412). כיצד השיב אליו אלוהים את הגזע האנושי? הוא בחר לגלות עצמו בהדרגתיות לבני האדם באמצעות סדרת בריתות – הסכמים רשמיים מחייבים בין אלוהים לבני האדם, שיש בהם הבטחות הדדיות שכל צד לוקח על עצמו לקיימן.

הבריתות של אלוהים עם בני האדם

הברית הראשונה שכרת אלוהים עם האנושות, כפי שראינו לעיל, הייתה עם אדם*, שנקרא לחיות חיי נישואין עם חווה וצווה "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ" (בראשית א, כח). הסימן לברית ראשונה זו שבין אלוהים לאדם היה יום השבת (שם ב, א–ג), שסימל את המטרה שלשמה ברא את בני האדם: לנוח בברכת אבינו, בקדושתו ובאהבתו – כעת ולנצח נצחים.

מיד לאחר שחטאו אדם וחווה נעשה כדור הארץ מושחת מאוד. בגלל רשעותם הגדולה של בני האדם החליט אלוהים להשמיד את כל האנושות באמצעות מבול אדיר, שאחריו הקים מחדש את משפחת האנושות מצדיק אחד ויחיד, נח*, ומשפחתו. בעקבות זאת התרחבה בריתו המחודשת של אלוהים עם הגזע האנושי מהברית בין איש לאשתו לברית בקרב משק הבית, וסימנה היה הקשת בענן; נוח ומשפחתו צוו גם הם "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת-הָאָרֶץ" (בראשית ט, א), בדיוק כפי שציווה אלוהים על אדם וחווה.

הברית המרכזית השלישית בין אלוהים לאנושות הייתה עם אברהם*, שעליו ציווה אלוהים לעזוב את ארץ מולדתו ולבוא אל כנען; אלוהים הבטיח כי יקים מצאצאיו גוי גדול, כי 'שמו' יהיה גדול וכי יברך דרכו את כל משפחות האדמה (שם יב, א–ג). בברית זו, שכללה עתה שבט שלם, החל אלוהים ליצור עם לעצמו, עם סגולה, עם ישראל. ברית זו נחתמה בסימן ברית המילה, ומבחנה היה כשצווה אברהם להקריב את בנו יחידו, את יצחק.

צאצאי אברהם עזבו בסופו של דבר את כנען ועברו למצרים, שם גדלו והפכו לאומה גדולה ששועבדה מאוחר יותר על ידי פרעה. אלוהים השתמש באיש משה* על מנת להושיע אותם מעבדות באמצעות עשר המכות שהביא על ארץ מצרים. סימנה של ברית חדשה זו היה הפסח, שבו היו בני ישראל מוגנים מפני מלאך המוות באמצעות הזיית דמו של שה תמים על מזוזות בתיהם. בברית שנכרתה במעמד הר סיני הפך אלוהים את עם ישראל לעם הנבחר שלו, לגוי קדוש, שייעודו להיות עדיו בעולם כולו. אלוהים העניק לעמו את התורה – מצוותיו הנגלות שעל פיהן עליהם לחיות ביושר ובצדק.

אלוהים היה נאמן להבטחתו לאברהם ולבסוף הביא את עם ישראל אל הארץ המובטחת*. לאחר שנים קשות ביותר הפך דוד* למלך ישראל, ואלוהים כרת איתו את בריתו הבאה. אלוהים הבטיח לדוד לבנות מלכות עולם אשר תשלוט בצדק על כל הגויים. בנו של דוד, שלמה, בנה את בית המקדש בירושלים, שבו לא רק בני ישראל אלא כל העמים יכולים לבוא ולהשתחוות לפני אלוהי ישראל.

כיצד מלך אלוהים על עם ישראל והדריך אותו בזמן מלכות דוד? ראשית, הוא דיבר אליהם באמצעות נביאים, שאמרו להם את דבר האמת שלו. שנית, כולם יכלו לבוא לפני אלוהים באמצעות תיווכם של הכוהנים שהציעו דם קורבנות ככפרה על חטאים, ובכך מסרו לבני ישראל את סליחת אלוהים ואת החיים שלו. נוסף על כך, אלוהים שלט באמצעות המלך, דוד, שבהיותו כפוף לדבר הנביאים ולתיווך הקורבנות של הכוהנים – הנהיג את עמו לחיות בדרך של יושר וצדק.

אך מפאת חטאי עם ישראל ועבודת האלילים שבקרבו הדרדרה המלכות, אשר פוצלה למלכות ישראל (בצפון) ולמלכות יהודה (בדרום)*; בגלל רשעותם של רוב המלכים נכבשו בסופו של דבר שתי המלכויות והעם הוגלה* – מלכות ישראל על ידי האשורים בשנת 722 לפנה"ס, ומלכות יהודה על ידי הבבלים בשנת 586 לפנה"ס; הבבלים היו מי שהחריבו את בית המקדש הראשון ואת ירושלים.

לאחר 70 שנה חזרו היהודים לירושלים ובנו מחדש את בית המקדש*. אך המלכות לא שבה על כנה, ובמאות השנים שלאחר מכן התעוררה בקרב עם ישראל ציפייה עצומה למשיח*: היהודים קיוו כי המשיח יבוא ויקים את סוכת דוד הנופלת, מלכות בית דוד, ויושיע את עם ישראל מאויביהם. בתנ"ך דובר רבות על ביאתו של גואל זה: המשיח יהיה משבט יהודה (בראשית מט, י); נביא כמשה (דברים יח, יח); מזרע דוד (ירמיה כג, ה–ו); ייקרא "בן אלוהים" (תהלים ב; ישעיה ט, ו); ייוולד מעלמה (שם ז, יד) בבית לחם (מיכה ה, ב); יבשר בגליל (ישעיה ט, א–ב) ויעשה ניסים (שם לה, ה–ו); ייכנס לירושלים רכוב על חמור (זכריה ט, ט), ויידחה על ידי עמו שלו (תהלים קיח, כב–כג); יוכה, יירקו בפניו, ויידקר (ישעיה נ, ו; זכריה יב, י); יוקרב בגלל חטאי עמו (ישעיה נג). הנביא דניאל אף בישר בדיוק מפליא כי המשיח יבוא בזמן האימפריה הרומית וכי הוא 'ייכרת' זמן מה לפני חורבן בית המקדש (דניאל ב; ט, כד–כז). (ראה גם: המשיח בתנ"ך לאור ספרות חז"ל* ונבואות משיחיות)

המשיח בן אלוהים

בסביבות שנת 7 לפנה"ס הופיע המלאך גבריאל בפני עלמה (בתולה) יהודייה צעירה בנצרת, ושמה מרים; הוא בישר לה כי היא תלד בן, שהורה בה מרוח הקודש, ושמו יהיה ישוע* – הוא ימלוך על כיסא דוד, יושיע את עמו מחטאותיהם ויהיה מושיע האנושות כולה. באומרה "כן" לתוכניתו של אלוהים אפשרה מרים את לידתו של המשיח מרחמה ואת הגשמת גאולת העולם (לוקס א, 26, 38). ישוע נולד באבוס בבית לחם שביהודה, על פי נבואת מיכה, וגדל בשקט בנצרת תוך ציות וכניעה להוריו האנושיים (מתי ב, 1, 23).

בסביבות גיל 30 החל ישוע לבשר את החזרה בתשובה ואת סליחת החטאים, בהכריזו כי מלכות האלוהים הגיעה (מתי ד, 17). בחייו, במילותיו ובמעשיו* הראה ישוע לעמו מה המשמעות של להיות חלק ממלכות האלוהים: הוא ריפא חולים, סלח על חטאים, גירש שדים והושיע את עמו מכוחות הרוע – כפי שניבא הנביא ישעיה (סא, א). הוא גילה לנו את אהבת אלוהים האב ולימד אותנו כיצד לחיות כילדיו: בכך שנאהב זה את זה ונסלח זה לזה, בכך שנחיה בצניעות ובאמונה כי אבינו שבשמים יספק את כל צרכינו (מתי ה–ו). ישוע לימד אותנו גם על המציאות בחיי הנצח: כי איננו אמורים למות, אלא נקראים לחיות לנצח עם אבינו בשמים. ישוע אף הקים אנשים מן המתים, כדי להראות לנו כיצד הוא בא להשמיד את מעשי השטן ולנצח ניצחון סופי את החטא והמוות (יוחנן יא). הוא אמר: "אֲנִי הַדֶּרֶך וְהָאֱמֶת וְהַחַיִּים. אֵין אִישׁ בָּא אֶל הָאָב אֶלָּא דַּרְכִּי" (יוחנן יד, 6). במילים אלה אישר כי הוא בא כדי להשיב על כנו את מה שכולנו איבדנו באדם הראשון; זאת על ידי כך שקיבל על עצמו את שלושת התפקידים שבאמצעותם מלך אלוהים על עמו בזמן מלכות דוד. ראשית, כמלך הוא מראה לנו את הדרך שבה עלינו לחיות – בכך שנשרת בענווה זה את זה; שנית, כנביא הוא מגלה לנו את האמת באשר לזהותנו כבנים ובנות אהובים של אלוהים; ולבסוף, ככוהן הוא קורא לנו לקחת חלק בחיים הנצחיים העל-טבעיים שלו עצמו.

אך הניצחון על החטא והמוות לא הושג על ידי חייו ומעשיו של ישוע, כי אם על ידי מותו. שליחותו רבת העוצמה ולימודיו הסמכותיים גרמו לעימותים קשים עם ראשי היהודים, שהיו קנאים לדתם, אשר מהרה ביקשו להורגו. השנאה כלפי ישוע, צליבתו ומותו לא היו כישלון בלתי צפוי של שליחותו – כי אם האירוע המרכזי בתולדות הישועה, אירוע שהיה חלק מתוכנית אלוהים עוד טרם בריאת העולם (הראשונה לפטרוס א, 20). ישוע היה מודע לחלוטין כי בא לעולם על מנת להקריב את חייו מרצונו החופשי, כקורבן לכפרת חטאי האנושות עבור אלוהים האב, על מנת לבטל את חוסר הציות של אדם הראשון בכך שהביא לפיוס בינינו לבין אלוהים והעניק לנו שוב את חייו האלוהיים (מתי טז, 21). אחד מכינויו של ישוע הוא "שֵׂה הָאֱלֹהִים הַנּוֹשֵׂא חַטַּאת הָעוֹלָם" (יוחנן א, 29). בדיוק כפי ששה הפסח הביא לתחילת יציאת עם ישראל ממצרים, מעבדות לחירות, כך הקרבת ישוע את עצמו כשה הפסח הביא ליציאת מצרים חדשה עבור האנושות כולה ולשחרור מן העבדות לחטא ולמוות.

וכך, בסעודת הפסח שלו כונן ישוע ברית חדשה עם בית ישראל, כפי שניבא הנביא ירמיה (לא, 31). הוא העניק לפסח משמעות חדשה מן היסוד בסעודה האחרונה הזו, בכך שכונן את סעודת האדון – מה שהפך לזיכרון מותו כקורבן ולסימן הברית החדשה שנכרתה (לוקס כב, 19–20). ישוע השיג את ישועתנו במלואה באמצעות רז הפסחא* – סבלו, מותו, תחייתו ועלייתו השמיימה. לאחר שאכל את סעודת הפסח עם תלמידיו בגד בו אחד מהם, יהודה איש קריות, הסגיר אותו לשלטונות הרומיים, והוא נידון למוות בצליבה. וכך המושיע ובן אלוהים שפך את דמו, סבל ייסורי מוות על הצלב ונקבר – כל זאת בגלל אהבתו אלינו, וכדי להביא לישועתנו.

אך ישוע לא נשאר בקבר! ביום השלישי נגלה ניצחונו של ישוע על החטא ועל המוות בכך שאלוהים הקימו מן המתים. בתחייתו פתח המשיח מחדש את הדרך לחיי הנצח. במשך 40 יום היה ישוע פיזית עם תלמידיו הנדהמים ועם עוד מאות עדים; הוא לימד אותם כיצד כל שקרה לו היה על פי דברי משה והנביאים (לוקס כד, 25–35; מעשי השליחים א, ג). לאחר 40 יום הוא עלה השמיימה ושב לאלוהים האב, אך לא לפני שהבטיח כי יישאר עם תלמידיו תמיד בנוכחות רוח הקודש (יוחנן יד, 16–18; מתי כח, 20).

לידת הכנסייה

בזמן ששהה על פני כדור הארץ ישוע לא פעל לבדו, אלא בחר 12 שליחים שלקחו חלק בסמכותו ובשליחותו בהפצת הבשורה, בריפוי חולים ובגירוש שדים (מתי י, 5; קכ"ק 858). הוא אמר להם: "הַשּׁוֹמֵעַ אֲלֵיכֶם, אֵלַי הוּא שׁוֹמֵעַ. הַדּוֹחֶה אֶתְכֶם, אוֹתִי הוּא דּוֹחֶה" (לוקס י, 16). לפני שעזב ישוע את כדור הארץ ושב לימין אלוהים האב, הוא ציווה את תלמידיו ללכת אל כל קצות תבל ולהפוך את כל בני האדם לתלמידיו ולטבול אותם לשם האב, הבן ורוח הקודש (מתי כח, 19–20).

10 ימים לאחר עלייתו השמיימה, בחג השבועות, צלח רוח הקודש על השליחים כלשונות אש. מלאים ברוח הקודש הם החלו לבשר בפני היהודים שבירושלים על המשיח שבא, מת וקם לתחייה כדי לכפר על חטאים ולהעניק חיי נצח עבור כל מי שיחזור בתשובה, יאמין וייטבל. 3,000 איש נוספו אליהם באותו יום, והקהילה (הכנסייה)* נולדה. בחג השבועות הראשון, שנחגג במעמד הר סיני, נתן אלוהים לעם ישראל את התורה, שנכתבה על לוחות אבן. בחג שבועות חדש זה הוא נתן לעם ישראל תורה חדשה שנכתבה על ליבותיהם: מתנת רוח הקודש ונוכחותו של אלוהים השוכנת בליבותיהם של המאמינים הנטבלים (יחזקאל לו, 26–27).

התגלות ההתגלמות (האינקרנאציה) והשילוש הקדוש

ישוע חי בקרב עמו, לימד אותם על מלכות האלוהים והראה להם אותה בכך שסלח על חטאים וריפא חולים; בעקבות זאת שאלו כולם: "מיהו האיש הזה?" בהדרגה הבינו תלמידיו ותומכיו – יחד עם מתנגדיו – כי ישוע טען שהוא אלוהים* (מתי טז, 16; יוחנן י, 33). הוא אישר כי טענה זו נכונה בתחייתו מן המתים, שהובילה לווידוי האמונה של תומא השליח: "אֲדוֹנִי וֵאלֹהַי" (יוחנן כ, 28). מאוחר יותר, בחג השבועות, נוכחו התלמידים בהתגלות נוספת של אלוהים – שעתה שכן בהם באמצעות רוח הקודש. כיצד היה על המאמינים היהודים החלוצים הללו להבין את ההתגלות החדשה הזו של מיסתורי האלוהים האחד של עם ישראל? אלוהים האב גילה עצמו זמן רב לפני כן בפני אבות אבותיהם – בהר סיני. אך כעת הם מכירים את אותו האלוהים, "בעל פני אדם", מי שהיה בקרבם כאדם ישוע מנצרת. נוסף על כך, הם חוו בחג השבועות את אותו האלוהים ששכן בהם כרוח הקודש! לאט לאט הבינה הקהילה הראשונה כי אלוהי ישראל האחד גילה עצמו כאיחוד נצחי של שלוש ישויות – האב, הבן ורוח הקודש – שחייו הם אהבה. בברית החדשה קורא אלוהים למשפחתו האנושית לקחת חלק בחיי האהבה האלוהיים שלו (השנייה לפטרוס א, 4). אלוהים האב הכין את התוכנית שעל פיה כולנו נשתתף בחייו, בכך ששלח את הבן. הבן הפך את תוכנית האב לאפשרית והעניק לנו גישה אליה בכך ששלח את רוח הקודש. וכעת רוח הקודש מוציא את התוכנית לפועל באמצעות הכנסייה – המעניקה לנו את הדרך, האמת והחיים של אלוהים. טבעו הנצחי המשולש הזה של האלוהים האחד, שנחשף לא מכבר באמצעות הברית החדשה, הוא, כך על פי כינוי מאוחר יותר של הכנסייה, השילוש הקדוש*. (ראה גם: המשיח: בן אדם, אל, או שניהם?)

הפיוס (הזמני) בין היהודים לגויים

תחילה היו בקהילה שנולדה אך ורק יהודים. ליהודים המאמינים הראשונים היה ברור כי ישוע, משיח ישראל, לא בא על מנת להקים דת חדשה מנותקת ממורשתם היהודית – אלא כדי להגשים את כל מה שניבאו משה והנביאים (לוקס כד, 27). אך מהרה גילה אלוהים כי בקהילה יהיו גם גויים. ישוע בא כדי לנתץ את החומה המפרידה בין יהודים לגויים וכדי לפייס ביניהם. הגויים יכלו עתה להיכנס לבית האמונה של עם ישראל – בלי שיימולו וישמרו את תורת משה (אל האפסיים ב, 11–13; מעשי השליחים טו). ובמקביל, היהודים המאמינים הרגישו כי אינם חייבים לנטוש את האמונה ואת המסורת של אבותיהם: ישוע לא בא לבטל את התורה אלא לקיים את התורה; וכך יהודים מאמינים היו חופשיים להמשיך לחיות כיהודים שומרי מצוות, כל עוד הבינו כי הם נושעים לא בזכות שמירת התורה אלא בזכות המשיח וישועתו (מתי ה, 17–20; מעשי השליחים כא, 20–25; אל הגלטיים ב, 16). למרבה הצער, אידאל זה של פיוס ושל דו-קיום מלבב בין יהודים לגויים אבד במאות הראשונות לקיומה של הכנסייה. אך בשנים האחרונות ישנה הבנה מחודשת של האחדות שאמורה להיות בין יהודים לגויים בתוך הכנסייה – בעוד ששני הצדדים ממשיכים להחזיק בזהותם, בתפקידם ובמסורותיהם הנפרדים.

מהי הכנסייה?

מהי הכנסייה שמשיח ישראל בא להקים?

הכנסייה היא ראשית עם אלוהים ומשפחתו של אלוהים, שלהם הוא קורא מכל קצווי תבל לשוב אליו (קכ"ק 751–752). כמו כן, היא הזרע וההתחלה של מלכות אלוהים שתתגלה במלואה בקץ העיתים (קכ"ק 764). הכנסייה היא מוסד אנושי ואלוהי כאחד, שניהם נראים לעין ורוחניים: זהו ארגון מובנה והיררכי שבאמצעותו מעניק אלוהים אמת וחסד לכל בני האדם. כמו כן, היא האיחוד המיסתורי של בני האדם עם אלוהים, התוכנית הנראית לעין של אהבת אלוהים לבני האדם, הגוף המיסטי והכלה של המשיח ובית המקדש שבו שוכן רוח הקודש (קכ"ק 771–776, 790–791, 796–797).

כיום קבוצות וקהילות שונות טוענות כי הן מייצגות את הנצרות ה"אמיתית" וה"מקורית" הנאמנה ביותר לתורתו של ישוע המשיח. אך רק כנסייה אחת אוניברסלית הייתה קיימת מאז זמנו של ישוע – הכנסייה הקתולית, הכנסייה הגדולה ביותר בעולם כיום. ייחודה של הכנסייה הקתולית נראה בארבעה סימנים ההופכים אותה לייחודית באמת: היא אחת, קדושה, קתולית (עולמית) ושליחית.

אחת, קדושה, קתולית (אוניברסלית) ושליחית

הכנסייה היא אחת

"הִנֵּה: גּוּף אֶחָד וְרוּחַ אַחַת, כְּשֵׁם שֶׁגַּם אַתֶּם נִקְרֵאתֶם אֶל תִּקְוַת יִעוּדְכֶם הָאַחַת; אָדוֹן אֶחָד, אֱמוּנָה אַחַת, טְבִילָה אַחַת, אֵל וְאָב אֶחָד לַכֹּל, הוּא אֲשֶׁר מֵעַל כֹּל, פּוֹעֵל בַּכֹּל, וּבְתוֹךְ הַכֹּל" (אל האפסיים ד, 4–6).

ישוע הקים קהילה אחת – לא אוסף של קבוצות נוצריות ומשיחיות שונות. וכך כנסייתו מלמדת מערכת אחת של דוקטרינות, זהות לאלה שלימדו השליחים. בעולם מוכה מחלוקות ומלחמות נותרה הכנסייה ללא שינוי למרות השינויים והתהפוכות ההיסטוריים – ומציעה את אותה אחדות של אמונה, של פולחן ושל חיי מוסר בכל עת, מדינה או תרבות שהיא.

כיצד שמרה הכנסייה על אחדות מופלאה שכזו במשך 2,000 שנות היסטוריה? הכנסייה היא אחת בזכות...

• מקורה: באחדות השילוש של אלוהים האב, הבן ורוח הקודש
• מייסדה: ישוע המשיח, מי שבא כדי להשיב על כנה את אחדות העולם בעם אחד ובגוף אחד
• "נשמתה": רוח הקודש, המביא לאחדות נפלאה בין המאמינים ומאחד אותם עם המשיח
• קשרי אחדותה הנראים לעין: (א) הצהרת האמונה האחת שנתקבלה מן השליחים; (ב) הפולחן האלוהי המשותף, בעיקר של שבעת התקדישים (הסקרמנטים); (ג) ההנהגה והשלטון המאוחדים של הכנסייה, שניתנו לה על ידי הירושה השליחית וקהילת הבישופים בשיתוף עם האפיפיור (קכ"ק 813–815)

הכנסייה היא קדושה

"הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל-יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּלִוּוּי דְּבָרוֹ, לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֹאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֹּפִי" (אל האפסיים ה, 25–27)

כאשר אנו מתבוננים בתקופות שונות בהיסטוריה של הכנסייה, מוזר מעט לקרוא לה "קדושה". הכנסייה מורכבת מחוטאים, וודאי שבייחוס קדושה לכנסייה אין הכוונה כי כל חבריה היו או הנם תמיד קדושים. ישוע אמר כי יהיו אנשים רעים וטובים בקהילתו, וכי לא כולם יגיעו לחיי הנצח (יוחנן ו, 70; מתי ז, 21–23; מתי יג, 24–30). אך הוא אמר לנו גם: "הֱיוּ שְׁלֵמִים, כְּמוֹ שֶׁאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם שָׁלֵם הוּא" (שם ה, 48). אלוהים קורא לכל אדם להיות קדוש ומושלם, שכן רק במצב של קדושה אנו יכולים למצוא חופש ואושר אמיתיים.

כיצד, אם כן, הכנסייה קדושה? הכנסייה קדושה באיחוד שלה עם המשיח אשר בהיותו שלם אהב את הכנסייה, חיבר עצמו אליה ככלתו על מנת לקדשה והעניק לה את מתנת רוח הקודש. מאוחדת עם המשיח הכנסייה מקודשת על ידו; באמצעותו ואיתו היא הופכת למקדשת. בחסדו הופך ישוע את הכנסייה לקדושה, כפי שהוא קדוש (קכ"ק 823–824).

אנו יכולים לראות את קדושת הכנסייה:

• בלימודיה, שמעולם לא סטו מהסטנדרטים הגבוהים ביותר
• בשבעת התקדישים (הסקרמנטים) שלה, אמצעי הקדושה העיקרי המעניק לנו כוח לגדול בקדושה, בעיקר סעודת האדון – גופו ודמו, נשמתו ואלוהותו של האדון שאותם הוא נותן לנו במסווה של לחם ויין
• בקדושיה, שאהבו אנשים ושירתו אותם בגבורה נשגבת משום שתחילה אהבו את אלוהים ושירתו אותו בגבורה נשגבת, והראו לנו דרך חייהם מלאי השמחה, גם אם לעתים עמדו בניסיונות קשים, כי ניתן להשיג קדושה

אם כן, העובדה שיש קתולים רעים אינה גורעת מקדושתה של הכנסייה, משום שהכנסייה " מאמצת לחיקה חוטאים, ובו זמנית קדושה ותמיד זקוקה לטיהור, וממשיכה תמיד בדרך החרטה והחידוש" (LG 8; קכ"ק 827).

הכנסייה היא קתולית (אוניברסלית)

"וּבְדָמְךָ קָנִיתָ לֵאלֹהִים מִבְּנֵי כָּל שֵׁבֶט וְלָשׁוֹן, מִכָּל עַם וְאֻמָּה" (התגלות ה, 9)

קהילתו של ישוע נקראת קתולית (אוניברסלית) משום שזוהי מתנתו לכל בני האדם. היא נשלחה על ידי המשיח לשליחות בקרב כל האנושות בכל זמן ומקום, והצליחה לאחד מאות מיליונים של בני אדם השונים זה מזה בגזע, בתרבות, בחינוך ובאינטרסים שלהם – תוך שמירה על העושר שבשוני העצום בקרב עמים ותרבויות שונים.

כל בני האדם נקראים להשתייך לעם אלוהים החדש כדי שיוכלו להיוושע מחטא וליצור משפחה אחת מאוחדת במשיח (קכ"ק 804). וכך על הכנסייה להתפשט בכל העולם ובכל הזמנים, על מנת שכל ילדיו המפוזרים של אלוהים יוכלו להתקבץ כאחד וימצאו את ישועתם במשפחתו של אלוהים (קכ"ק 831). הכנסייה נקראה "הכנסייה הקתולית" עוד מאז שנת 107 לספירה על ידי אב הכנסייה איגנטיוס מאנטיוכיה.

הכנסייה היא שליחית ("אפוסטולית")

"וְהַדְּבָרִים שֶׁשָּׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי בְּמַעֲמַד עֵדִים רַבִּים, הַפְקֵד אוֹתָם בִּידֵי אֲנָשִׁים נֶאֱמָנִים הַמֻּכְשָׁרִים לְלַמֵּד גַּם אֲנָשִׁים אֲחֵרִים" (השנייה אל טימותיאוס ב, 2)

ישוע בנה את הכנסייה על יסוד השליחים, ששמעו ישירות מפיו את תורתו והיו עדים למעשיו, לנפלאותיו ובעיקר לתחייתו (אל האפסיים ב, 20; קכ"ק 860). בהם המשיך ישוע את שליחותו שלו: "כְּשֵׁם שֶׁהָאָב שָׁלַח אוֹתִי, כֵּן גַּם אֲנִי שׁוֹלֵחַ אֶתְכֶם" (יוחנן כ, 20; קכ"ק 858). המינוי השליחי לא נפסק במותם של השליחים אלא נמשך עד סוף הזמנים דרך יורשיהם – הבישופים של הכנסייה – אשר מאז המאה הראשונה לספירה העבירו בנאמנות את מה שלימדו השליחים, בקו רציף של ירושה שליחית (מעשי השליחים א, 15–26; קכ"ק 860–861).

ישוע נתן לפטרוס סמכות מיוחדת בקרב השליחים וציין זאת בשנותו את שמו משמעון לפטרוס (כיפא), שמשמעותו "סלע". הוא אמר כי פטרוס הוא הסלע שעליו יבנה את קהילתו. המשיח העניק לפטרוס את "מַפְתְּחוֹת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" והבטיח כי החלטותיו יהיו מחייבות בשמים (יוחנן א, 42; מתי טז, 18). ישוע, הרועה הטוב, קרא לפטרוס להיות גם הרועה של קהילתו וציווה עליו לחזק את יתר השליחים באמונתם ולהבטיח כי כי אמונת הקהילה לעולם לא תסטה מן הדרך הנכונה. פטרוס הנהיג את הקהילה בהכריזו את הבשורה ובקבלת החלטות (יוחנן כא, 15–17; לוקס כב, 31–32; מעשי השליחים ב, 1–41; טו, 7–12). בדומה למינוי השליחי, גם תפקיד הרועה הראשי לא הגיע לסיומו במותו של פטרוס, אלא נמשך על ידי יורשיו. האפיפיור*, יורשו של פטרוס כבישוף של רומא, הוא המקור והיסוד של אחדות גוף המשיח (קכ"ק 882). אף שהוא אדם בעל חולשות כמו כולנו, הוא מודרך על ידי הבטחתו המיוחדת של האדון לפטרוס כי "שַׁעֲרֵי שְׁאוֹל לֹא יִגְבְּרוּ" על קהילתו. הכנסייה נותרה אחת, קדושה, קתולית ושליחית לא בזכות מאמציהם של אנשים אלא משום שאלוהים שימר את הקהילה שהקים.

מציאת הדרך, האמת והחיים בימינו

"רוּחַ הָאֱמֶת, כְּשֶׁיָּבוֹא יַדְרִיךְ אֶתְכֶם אֶל כָּל הָאֱמֶת" (יוחנן טז, 13)

"...בְּבֵית אֱלֹהִים, אֲשֶׁר הוּא קְהִלַּת אֱלֹהִים חַיִּים, עַמּוּד הָאֱמֶת וִיסוֹדָהּ" (הראשונה אל טימותיאוס ג, 15)

כיצד אלוהים מדבר אלינו כיום? בזמן יציאת מצרים הדריך אלוהים את בני ישראל באמצעות עמוד אש שהאיר את דרכם בחשכת המדבר (שמות יג, כא). כיום הוא מדבר אלינו באמצעות הכנסייה הקתולית, "עמוד האמת ויסודה", שאותה הבטיח ישוע להדריך אל כל האמת (יוחנן טז, 12–13).

לפני שעזב את כדור הארץ העביר ישוע לכנסייה את שלושת התפקידים אשר לקח על עצמו – מלך, נביא וכוהן – ואשר ממשיכים למסור לנו את הדרך, את האמת ואת החיים שאיבדו אדם וחווה:

• מילותיהם של הכתבים המקודשים מוסרות לנו את אמת אלוהים (תפקיד הנביא)
• פולחן הכנסייה (הליטורגיה הקדושה) והתקדישים (הסקרמנטים) מביעים בנאמנות את מסורתה הקדושה של הכנסייה ומוסרים את חיי אלוהים (תפקיד הכוהן)
• האפיפיור והבישופים, כיורשיהם של פטרוס והשליחים, מדריכים אותנו בפירוש כתבי הקודש ובהראותם לנו את הדרך שבה עלינו לחיות (תפקיד המלך)

קבלת חיי אלוהים במסענו לקראת חיי הנצח

ביציאת מצרים הוציא משה את בני ישראל מהעבדות לחטא דרך מדבר סיני אל הארץ המובטחת. כעת, ב"יציאת מצרים החדשה", משחרר אותנו ישוע מהעבדות לחטא ומוביל אותנו דרך "מדבר" החיים בעולם הזה אל הארץ המובטחת – חיי הנצח. הוא נתן לנו את שבעת התקדישים (הסקרמנטים)* כדי לרפא, להאכיל ולחזק אותנו במסענו, על מנת שנגיע בבטחה אל יעדנו השמימי. התקדישים אינם סמלים בלבד, אלא סימנים אשר באמת מעבירים לנו את חסדו ואהבתו של אלוהים.

1. כשעזבו בני ישראל את ארץ מצרים הם חצו את מי ים סוף, בהשאירם את אויביהם מאחור. כשאנו עוזבים את העבדות לחטא אנו חוצים את מי הטבילה* ונולדים מחדש עם ישוע לחיים חדשים.
2. בני ישראל קיבלו את התורה בהר סיני, וכך הפכו לעם המאוחד בשירותו את אלוהים. תקדיש חתימת הקודש (אישוש)* משלים את חסד הטבילה ומעניק לנו את רוח הקודש כדי לאחד אותנו בחוזקה עם המשיח וכדי לחזק את הקשר שלנו עם הכנסייה.
3. אלוהים סיפק לבני ישראל לחם (מן) בהיותם במדבר. כעת ישוע מספק עבורנו לחם רוחני אשר מזין אותנו במסענו לעבר חיי הנצח – האויכריסטיה (סעודת האדון או לחם הקודש)* - גופו ודמו שלו.
4. בזמן יציאת מצרים קיבל עם ישראל סליחה על חטאיהם באמצעות הקרבת בעלי חיים בתיווכם של הכוהנים. ישוע, כקורבן הפסח והכוהן הגדול שהביא סליחת חטאים עבור האנושות כולה, הפקיד בידי השליחים ויורשיהם את הכוח לסלוח חטאים; כיום סליחת החטאים אחרי הטבילה נעשית דרכם באמצעות תקדיש הפיוס (הווידוי)*.
5. בזמן יציאת מצרים הבטיח אלוהים לבני ישראל כי ירפא אותם מכל מחלה: "אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ" (שמות טו, כו). ישוע ריפא כל מחלה וכל מדווה בעם בזמן שליחותו הארצית. כיום, בתקדיש משיחת החולים* מפקידה הכנסייה את החולים בידי האדון, כדי שיחזק אותם ויושיע אותם.
6. הברית שכרת אלוהים עם עם ישראל נתפסה כאהבת נישואין בלעדית ונאמנה. הנישואין* הם סימן לאחדות בין המשיח לכנסייתו, המקום שבו הבעל והאישה מקימים ביניהם שותפות לכל החיים לטובתם ולהולדת צאצאים וחינוכם.
7. אלוהים הפך את עם ישראל לממלכת כוהנים וגוי קדוש. אך הוא גם הקדיש את שבט לוי ואת שושלת הכוהנים צאצאי אהרון לעבודת הקודש. בסעודה האחרונה הפך ישוע את שליחיו לכוהני הברית החדשה. יורשיהם, הבישופים, מנציחים כהונה חדשה זו בתקדיש הסמכת הקודש*.

התחברת הקדושים ומרים אימנו

במסענו הארצי לעבר יעדנו השמימי אלוהים אינו עוזב אותנו. ישוע הבטיח לא רק שיישאר איתנו תמיד ברוח קודשו (מתי כח, 20; יוחנן יד, 16–18), אלא אנחנו תמיד מוקפים בענן עדים, "רוּחוֹת הַצַּדִּיקִים שֶׁנַּעֲשׂוּ מֻשְׁלָמִים" – הקדושים* שחיו לפנינו בעולם הזה ואשר ממשיכים להתפלל עבורנו בשמים (אל העברים יב, 1, 23; התגלות ה, 8). פרט לקדושים, ישוע העניק לנו במיוחד את אימו מרים*, שאותה הושיע אלוהים מכל חטא והפך אותה למבורכת בנשים; היא אימנו האוהבת אותנו והדואגת לנו (לוקס א, 28, 42).

יעדנו הסופי

אלוהים ברא אותנו כדי שנגיע לגן עדן, מלכות השמים וחיי הנצח – מטרתנו הסופית והתגשמות הכמיהה האנושית העמוקה ביותר, ומצב השמחה המוחלטת שבה נהיה עם אלוהים לעולמי עולמים. מלכות השמים היא יעדנו. אך המסע לעברם קשה ביותר. עלינו לקבל את מתנת הישועה של אלוהים בישוע, ולשתף פעולה בנאמנות עם חסדו, כדי שנטוהר מכל חטא וניעשה קדושים לחלוטין לפני שנגיע לחיי הנצח. אין די באמונה בישוע*; עלינו לשמור את מצוותיו*. רק "הַמַּחֲזִיק מַעֲמָד עַד קֵץ הוּא יִוָּשַׁע" (לוקס ו, 46; מתי ז, 21–23; כד, 13).

לאחר המוות יעבור כל אחד מאיתנו משפט ייחודי* ויקבל שכר בהתאם למעשי האמונה שלו (מתי טז, 27; כה, 31–46). מי שמתים תחת חסד אלוהים ובידידות איתו, אך עדיין אינם מטוהרים לחלוטין, יכולים להיות בטוחים בישועתם; אך לאחר מותם ייאלצו לעבור טיהור כדי להשיג את הקדושה הנחוצה כדי להיכנס לשמחת מלכות השמים (קכ"ק 1030).

חטאים חמורים יכולים להרחיק אותנו מחיי הנצח. חטא למוות ללא חזרה בתשובה וקבלת אהבת אלוהים בישוע משמעותו בחירה חופשית בהישארות בנפרד מאלוהים לנצח. זהו הגיהנום, הרחקה עצמית מוחלטת מאלוהים ומהקדושים (קכ"ק 1033). אך אלוהים אינו חפץ כי אף אדם יגיע לגיהנום. לכן עלינו לקבל בדחיפות את מתנתו הנהדרת של הישועה בישוע המשיח ובכנסייתו.

אחרית הימים

באחרית הימים ישוב ישוע* כדי לשפוט את העולם. גופנו יקום לתחייה ומלכות אלוהים תגיע בשלמותה. אלוהים יברא שמים חדשים וארץ חדשה, ובני האדם הנושעים ישובו אל עץ החיים שאבד בגן עדן (התגלות כא–כב). ילדי אלוהים, לאחר שייכנסו לאהבה מושלמת, ייהנו משמחה אדירה הרבה יותר מזו שהייתה בגן עדן הראשון, בחיים באלוהים עצמו ובקרבת אהבתו לנצח נצחים.

ראה גם:

סיפורו של אלוהים, הסיפור שלנו* (מצגת פאוור פוינט)
על קצה המזלג – תוכנית הישועה של אלוהים
למה ישוע? אהבת אלוהים אליך
למה דווקא להיות קתולי?