לזכרו: ז'אן מארי הקרדינל לוסטיג'ר
16 באוגוסט 2007, מתוך The Economist
אהרון ז'אן-מארי לוסטיג’ר, קרדינל וארכיבישוף, נפטר ב-5 באוגוסט 2007, והוא בן 80
בהלווייתו של ז'אן-מארי לוסטיג’ר, בנוטר-דאם שבפריז, ב-10 באוגוסט, קרא בן דודו, יונה-משה לוסטיג’ר, מזמור תהלים בעברית, והניח על ארונו צנצנת ובה אדמה מהר הזיתים. בן דוד אחר, ארנו לוסטיג’ר, כרע אז מעל הארון ואמר קדיש. רק לאחר שנעשו הדברים הללו הובאה גופתו של הקרדינל לוסטיג’ר אל תוך הקתדרלה, אשר בה הוחל הטקס הקתולי.
לא עלתה שאלה של עירוב הטקסים; הקרדינל, כך על פי אנשי צוותו, לא היה מרוצה מעירוב שכזה. אך הם היו מעורבים בו עצמו. הוא היה יהודי בדמו, בחושיו, ברגשותיו ובדבקותו; הוא היה קתולי בדתו ובאמונתו. הוא סיפר בדיחות יהודיות ולבש חליפה וכיפה כשהלך לבית הכנסת – אך בערב שוב לבש את הגלימה שלו. עבורו, הנצרות לא הייתה ולו פרי של היהדות; דתו הראשונה הושלמה בזו השנייה. ישוע המשיח, לדידו, היה משיח ישראל, ומן הראוי היה לשים על צלבו טלאי צהוב. ומאחר ששליחותו של עם ישראל היא "להאיר אור לגויים" – הפצת הבשורה הפכה למצווה עבורו.
התיאולוגיה הייתה מסובכת, למרות הקסם והעוצמה הנשרית שבהם הוצגה. רבים בשני הצדדים לא הבינו זאת. הרב הראשי האשכנזי לישראל קרא לקרדינל לוסטיג’ר בוגד; בעיתון "ג'רוזלם פוסט" הואשם בכפירה. הקתולים מצדם – שמרנים קיצוניים קוננו על כך שהארכיבישוף שלהם אינו "באמת ממוצא צרפתי".
במידה מסוימת, זה היה נכון. אביו ואימו היו מהגרים יהודים פולנים, שלהם חנות כובעים ווילונות במונטפרנס, פריז. אהרון הצעיר היה מוגן מפני הנצרות, הושאר בבית בזמן חגים נוצריים, והיה מודע היטב לכך שסבו היה רב דובר יידיש בסילסיה. אך הוא מצא ספר ברית חדשה בבית המורה לפסנתר שלו, וגילה, בעת שקרא בספר, שהוא כבר מכיר את הסיפור.
רגע קבלת הנצרות אירע כשהיה בן 14 באורלינס, שם מצאה המשפחה מקלט זמני בבית קתולי בזמן המלחמה. ביום חמישי הקדוש הוא התגנב לתוך הקתדרלה של אורליאנס ומצא שם נרות בוהקים ופרחים. ביום שלאחר מכן, יום שישי הגדול, הוא מצא את הכנסייה ערומה כאות לאומללות. נוכחותו של המשיח, ולאחר מכן היעדרותו, הרשימה אותו עד כדי כך שביקש להיטבל. העימות עם הוריו היה "כואב בצורה בלתי נסבלת"; בכעסם הרב, הם הזמינו רב לביתם – אך הרב היה סבור כי או שבנם הולך שולל או שהוא נבון. 14 שנים לאחר מכן [ז'אן-מארי] קיבל הסמכה והפך לכוהן דת.
הקרדינל לעתיד היה משוכנע, אפילו אז, כי לא נטש ולו קורטוב מיהדותו. להודות בנטישה שכזו, כפי שהסביר פעם, "זה כמו להתכחש לאבי ולאימי, לסביי ולסבתותיי". הוא שמר את השם אהרון כשמו הפרטי בעת שנטבל, והוסיף לו רק שמות נוצריים. ובו בזמן, אלו שנטו לחשוב כי הפך לנוצרי מטעמי נוחות – כדי להציל את עורו – טעו. הוא לא רצה להציל את עורו. כמו ניצולים רבים אחרים הוא ביכה ללא הפסקה את בני משפחתו שנספו במחנות הריכוז; בעיקר את אימו, שהועברה לאושוויץ בשנת 1942. הוא היה אומר עליה קדיש ביום מותה, ובביקורו הראשון באושוויץ, בשנת 1983, הוא מעד כדי לכרוע ברך על הדשא בין צריפי המחנה, והוא לבוש בגלימת הארכיבישוף שלו ובכיפתו האדומה, ובכה.
אופנוע ודחפור
אולי משום שהפצע הזה מעולם לא הגליד, אולי משום שהמלנכוליה המשיכה לרדוף אותו, הוא התקדם בקריירה שלו ככוהן עם אנרגיה פראית ואחוזת טירוף. כקצין דת באוניברסיטאות של פריז, משרה שכיהן בה בשנים 1954–1969, כולם זכרו את "לולו" בקורדרוי שחור ובנעליים שחורות, קורע את הרובע הלטיני על אופנוע. כארכיבישוף של פריז, בשנת 1984, הוא עמד בראש הפגנה של מיליון בני אדם, כדי למחות על ניסיונותיו של פרנסואה מיטראן להפוך את בתי הספר הקתוליים לחילוניים. הוא ייסד את 'רדיו נוטר דאם' ותחנת טלוויזיה קתולית; בעשור השביעי לחייו, בשנים 1997 ו-2000, הוא ארגן 'ימי נוער עולמיים' מלאי שמחה בפריז וברומא. בהיותו להוט להפיץ את הבשורה, ה"בולדוזר" הפיח חיים בכל 106 הקהילות שלו בפריז, החליף במהירות אנשי כהונה שנכשלו בתפקידם, וייסד סמינר משלו, סמינר שבסופו של דבר יצאו מתוכו 15% מאנשי הכהונה בעיר.
אף שהיה "מטאטא חדש" ומשב אוויר מרענן – כזה שאינו פוחד לצעוק “Merde!” (לעזאזל!!) כאשר צלב נופל בטעות – הוא היה שמרן מבחינה אינטלקטואלית. את רוב תורות השקר בעולם, בהן פאשיזם, קומוניזם ואנטישמיות, הוא ייחס לתנועת ההשכלה ולפולחן השכל הישר. הוא האשים את מהומות הסטודנטים של 1968 ברלטיביזם ובהתמוטטות ערכי המוסר, מעין "תוהו ובוהו" שבו סירב לעמוד לצידם של הסטודנטים. כל האינסטינקטים והרגשות שלו, נוסף על מוצאו הפולני, גרמו לאפיפיור יוחנן פולוס השני לחבבו מאוד; תחת מעטה ידידות זה הוא הפך לבישוף של אורליאנס, ואז לארכיבישוף, ולבסוף לקרדינל – וכל זאת תוך 5 שנים.
אך הוא מעולם לא שכח. הוא לימד את עצמו עברית כדי להתכונן לעשות עלייה. כל פרט בהלווייתו, שבה היו שני טקסים, הוא ארגן בעצמו. ואז כתב את ההספד שלו:
"נולדתי יהודי. נקראתי על שם סבי, אהרון. גם כשהפכתי למאמין נוצרי באמצעות טבילה – נותרתי יהודי. בדיוק כפי שקרה לשליחים."
