מדוע ישראל חשובה: שורשיה המקראיים של הציונות הקתולית

מאמר זה פורסם לראשונה בכתב העת לדרשנות ולשירות פסטורלי (26 ביולי 2024); תיקונים קלים נוספו ב־7 ביוני 2025.

מתקפותיו המחרידות של חמאס על ישראל ב־7 באוקטובר 2023 והמלחמה בעזה שבאה בעקבותיהן עוררו בקרב קתולים שאלות רבות: האם עליהם לתמוך בישראל? ואם כן, האם עליהם לעשות זאת מטעמים פוליטיים או מוסריים בלבד — כגון המשפט הבין־לאומי או תורת המלחמה הצודקת — או שמא עליהם להביא בחשבון גם שיקולים מקראיים ותיאולוגיים נוספים? האם ישראל עדיין נהנית כיום ממעמד מיוחד כלשהו כעם הנבחר של אלוהים, או שיש לראות במדינת ישראל המודרנית ישות פוליטית חילונית גרידא, ככל מדינה אחרת? מאמר זה יבחן שאלות אלה ויבקש להציע לקתולים עקרונות יסוד וקווים מנחים בתחום התיאולוגיה והוראת האמונה בנוגע ל״סוד ישראל״.

ראשיתו של ישראל

ראשיתו של ישראל בספר בראשית. בבראשית יב קורא אלוהים לאברם לעזוב את מולדתו ומבטיח לעשותו לגוי גדול, לגדל את שמו ולעשותו לברכה לעולם כולו (בראשית יב 2‏–‏3). בהמשך מעגן אלוהים הבטחות אלה בברית: הוא נשבע חגיגית לתת לצאצאי אברהם את ארץ כנען לאחוזת עולם (בראשית טו 18‏–‏21), להקים מקרבם מלכים (בראשית יז 5‏–‏8) ולברך באמצעותם את כל הגויים (בראשית כב 16‏–‏18).

הברית וההבטחות עוברות ליצחק בן אברהם (בראשית כו 3‏–‏5, 24) וליעקב נכדו (בראשית כח 13‏–‏15). לאחר שיעקב נאבק במלאך מסתורי, אלוהים משנה את שמו ל״ישראל״ — שם שמשמעותו האפשרית היא ״מי ששרה עם אלוהים״ (בראשית לב 29). בהמשך מאשר ה׳ את שינוי השם וחוזר על הבטחתו לעשות את צאצאי יעקב לעם גדול בארץ כנען (בראשית לה 10‏–‏12).

הברית והארץ

לאחר שצאצאי יעקב משועבדים במצרים, אלוהים מגלה ביתר בהירות כי בריתו עם ישראל נועדה ליצור קשר משפחתי בינו לבין העם כולו: ישראל הוא ״בני בכורי״ של אלוהים, והוא נקרא ״לעבוד״ אותו (שמות ד 22‏–‏23).¹ בריבונותו יגאל ה׳ את עמו מעבדות מצרים, ייקח אותו לו לעם ויוביל אותו אל הארץ שהבטיח לאבותיו (שמות ו 6‏–‏8).

בהר סיני לוקח ה׳ את ישראל לו ל״סגולה״. אם בני ישראל יקיימו את תנאי הברית, הם יהיו ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ (שמות יט 5‏–‏6), שנקרא לגלות את תוכניות אלוהים לכל העמים (שמות לד 10). אולם לברית יש תנאים: ייעודו הייחודי של ישראל מחייב אותו להיות קדוש, כשם שה׳ קדוש (ויקרא יט 2). תנאי הברית מפורטים בתורה — תורת משה. נאמנות לתורה וציות לה יובילו לברכות, ובהן ישיבה בארץ בשלום ובביטחון. לעומת זאת, הפרת אמונים ואי־ציות יגררו קללות, שהחמורה בהן היא הגלות מן הארץ.

אין אפוא פלא שהארץ, הסימן המרכזי לברית אלוהים עם ישראל, זוכה לתשומת לב רבה בכתבי הקודש. הבטחת הארץ לישראל נזכרת לפחות 176 פעמים — יותר מכל הבטחה אחרת במקרא.² מקורה בספר בראשית (בראשית יג 14‏–‏17; יז 8; כו 3‏–‏4; לה 10‏–‏12), והיא תכליתה של יציאת מצרים (שמות ו 8; לג 1; דברים א 8). היא עומדת בלב מסרם של הנביאים, המזכירים לישראל ללא לאות שגם אם יישלח לגלות בגלל חטאיו, בסופו של דבר ישיב אותו אלוהים לארצו. זהו המסר בפי הנביאים שלפני הגלות (עמוס ט 14‏–‏15; ישעיהו יא 10‏–‏12; ירמיהו טז 14‏–‏16), בזמן הגלות (יחזקאל כח 25‏–‏26) ואף לאחריה (זכריה י 6‏–‏12).

ראוי לשים לב שגם לאחר השיבה מגלות בבל, הנביאים ממשיכים לבשר על שיבה עתידית מארבע כנפות הארץ, שתהיה קבועה ותאפשר חיים בביטחון. נבואות אלה לא התגשמו בשיבה מגלות בבל, שהייתה מוגבלת בהיקפה וזמנית: בשנת 70 לספירה הגלו הרומאים את היהודים פעם נוספת. דברי נבואה אלה מצביעים על האפשרות הסבירה של ״יציאת מצרים חדשה״ שעדיין עתידה להתרחש, ובה ישוב ישראל אל הארץ.

כלומר, גם אם ישראל אינו נאמן לאלוהים, אלוהים נשאר נאמן לישראל. לצד קריאתם לישראל לשמור אמונים לברית ואזהרותיהם מפני משפט חמור אם יפר אותה, הנביאים מכריזים בהתמדה גם על תקומתו העתידית של העם. אפילו בעיצומם של חטא וכפירה, אלוהים אינו חדל להזכיר לישראל: ״והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים״ (ירמיהו ל 22; יחזקאל לו 28).

ועם זאת, חשובה ככל שתהיה, הארץ אינה הממד העליון והסופי של הברית. ה׳ הודיע גם כי יכרות ברית חדשה עם בית ישראל ועם בית יהודה. ברית חדשה זו תאשר את בריתו המקורית עם ישראל ולא תבטל אותה — ברית שה׳ הצהיר כי היא איתנה ונצחית כסדרי הבריאה עצמם (ירמיהו לא 31‏–‏37).

מן הברית החדשה לתיאולוגיית ההחלפה

ישוע מנצרת התגלה כמשיח שבא להגשים את הבטחות התנ״ך באמצעות כריתת הברית החדשה עם ישראל. אולם בתפנית טרגית של ההיסטוריה, רוב היהודים לא קיבלו אותו. העימות בין ישוע לבין ההנהגה היהודית הוביל בסופו של דבר לצליבתו ולמותו — הוצאה אכזרית להורג שחטא האדם הביא לה, אך בהשגחה האלוהית נעשתה למקור הישועה לעולם.

הנוצרים הראשונים היו כולם יהודים, שחיו את אמונתם מתוך המשכיות למורשתם היהודית. אולם עד מהרה החלו גויים לזרום אל הכנסייה הצעירה ונעשו בה לרוב, בעוד שמספרם של הנוצרים היהודים הלך ופחת, עד שנעלמו בסופו של דבר. משנעשתה הכנסייה מורכבת ברובה מגויים, הלכה והחריפה העוינות ההדדית בין הנצרות ליהדות.

כבר במאה השנייה לספירה החלו אבות הכנסייה במתקפה תיאולוגית נגד היהדות. אם הנצרות היא אמת, כך טענו, הרי שהיהדות אינה אמת. אם הכנסייה היא עמו החדש של אלוהים, העם היהודי כבר אינו עמו. תפיסה זו כונתה לימים סופרססיוניזם או תיאולוגיית ההחלפה: היהודים דחו את המשיח; לפיכך אלוהים דחה את היהודים והחליף אותם בכנסייה. בדחיית המשיח איבדו היהודים, לפי תפיסה זו, את מעמדם כעם הברית של אלוהים. על כן הבטחות אלוהים אינן חלות עוד על ישראל אלא הועברו לכנסייה, שהיא ישראל ״החדש״ ו״האמיתי״. אף שתפיסת החלפה זו מעולם לא נעשתה לדוקטרינה הרשמית של הכנסייה, היא הייתה נפוצה עד כדי כך שנעשתה בפועל ל״בסיס התיאולוגי המקובל״ ליחסיה ההיסטוריים עם היהדות,³ עד שרוב הנוצרים הניחו שהיא חלק בלתי נפרד ממסר הבשורה.

האם אלוהים ביטל את בריתו עם ישראל?

למרות דחיית טענתו של ישוע למשיחיות בידי היהודים, הברית החדשה אינה מלמדת בשום מקום שאלוהים ביטל את בריתו עם ישראל. ישוע בא אל ״הצאן האובדות אשר לבית ישראל״ (מתי י 6; טו 24), ואת הברית החדשה כרת בראש ובראשונה עם בית ישראל ועם בית יהודה (ירמיהו לא 31; לוקס כב 30).⁴

ישוע גם אמר שבא ״לא לבטל כי אם לקיים״ את התורה ואת הנביאים (מתי ה 17). כפי שראינו, הן התורה והן הנביאים מדגישים את הארץ כסימן המרכזי לברית אלוהים עם ישראל. דבר בברית החדשה אינו מורה שישוע ביטל אי־פעם הבטחה זו. להפך: בדרשתו על אחרית הימים ישוע אומר כי ״ירושלים תהיה מרמס לגויים עד אשר ימלאו עתות הגויים״ (לוקס כא 24). מדבריו משתמע כי שלטון הגויים בעיר הקודש יהיה זמני ויבוא לקיצו, ולאחריו, יש להניח, תשוב העיר לריבונות יהודית.

עמדתו של פאולוס הקדוש באשר לתוקפה המתמשך של ברית אלוהים עם ישראל חד־משמעית: ״אם כן אני שואל: האם נטש אלוהים את עמו? חס וחלילה! […] אלוהים לא נטש את עמו אשר ידע מקדם״ (אל הרומים יא 1‏–‏2). אומנם ״לפי הבשורה הם אויבים בגללכם״,⁵ אך פאולוס מוסיף: ״לפי הבחירה — אהובים הם בגלל האבות. שהרי אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו״ (אל הרומים יא 28‏–‏29).

מאז ועידת הוותיקן השנייה שבה הכנסייה ואישרה, בעקבות פאולוס, כי בחירת ישראל אינה ניתנת לביטול. לפי ההצהרה ״בזמננו״ משנת 1965, גם אם ״ירושלים לא הכירה את עת פקודתה״ (לוקס יט 44), ״היהודים נותרו יקרים מאוד לאלוהים בזכות האבות, כיוון שאלוהים אינו מתחרט על המתנות שהעניק או על בחירתו״ (בזמננו, 4). המסמך הערות על הדרך הנכונה להציג את היהודים והיהדות משנת 1985 מוסיף כי המשך קיומו של ישראל הוא ״עובדה היסטורית ואות שיש לפרשו במסגרת תוכנית אלוהים״.⁶ והמסמך משנת 2015, שכותרתו ההולמת היא ״אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו״, מאשר על יסוד דברי פאולוס ופסקה 4 של בזמננו כי ״הכנסייה לא מפקפקת באהבת האלוהים המתמשכת לעמו הנבחר, ישראל״. משום כך, ״תיאולוגיה של החלפה או הדרה״, שלפיה כנסייה של גויים תפסה את מקומו של ״בית הכנסת הדחוי״, היא ״משוללת כל יסוד״.⁷

ישראל ״חדש״ ו״אמיתי״?

גם אם נקבל שאלוהים לא ביטל את בריתו עם העם היהודי, האם הכנסייה אינה ישראל ״החדש״ ו״האמיתי״? אף שיש לרעיון זה תקדימים מסוימים במסורת הקתולית, אין הוא מקראי. הביטוי ״ישראל החדש״ אינו מופיע כלל בברית החדשה. המילים ״ישראל״ או ״בן ישראל״ מופיעות בה 77 פעמים, אך לעולם אינן משמשות מילים נרדפות לכנסייה או לנוצרים. הן מתייחסות תמיד לעם ישראל ״המקורי״.

יש רק שני מקומות שבהם השם ״ישראל״ משמש במשמעות מיוחדת. הראשון הוא טענתו של פאולוס כי ״לא כל מי שמוצאם מישראל הם ישראל״ (אל הרומים ט 6; על פי המהדורה המתוקנת של המקרא האמריקני החדש, ⁦NABRE⁩). אולם פאולוס אינו מרחיב כאן את זהותו של ישראל כך שתכלול את כל הנוצרים. להפך, הוא מצמצם את המונח כך שיכלול רק את בני ישראל המאמינים. במילים אחרות, מוצא גופני אינו מספיק כדי להיות ״בן ישראל אמיתי״; גם אמונה נחוצה.

השם ״ישראל״ משמש במשמעות מיוחדת גם באיגרת אל הגלטים ו 15‏–‏16, שם כותב פאולוס: ״שלום ורחמים על כל ההולכים לפי כלל זה, על ישראל של אלוהים״ (על פי התרגום התקני המתוקן, מהדורה קתולית שנייה, ⁦RSV2CE⁩). מן הנוסח של התרגום התקני המתוקן מתקבל הרושם שכל ההולכים לפי כלל המשיח — כלומר כל הנוצרים — הם ״ישראל של אלוהים״. אולם תרגום זה משמיט את וי״ו החיבור המכרעת שבמקור היווני, קאי, ואילו המהדורה המתוקנת של המקרא האמריקני החדש משקפת אותה ביתר דיוק: ״שלום ורחמים על כל ההולכים לפי כלל זה ועל ישראל של אלוהים״. לפיכך, כל ההולכים לפי כלל המשיח — כלל הנוצרים — אינם זהים ל״ישראל של אלוהים״ — היהודים המאמינים במשיח — אלא מובחנים מהם.

אף שהמושג ״ישראל החדש״ זר לברית החדשה, אין ספק שהוא נוכח במסורת הנוצרית. בעת החדשה הוא נזכר פעמיים במסמכי ועידת הוותיקן השנייה ופעם אחת, אגב אורחא, בקטכיזם של הכנסייה הקתולית.⁸ ואולם, אם הכנסייה היא ״ישראל החדש״, הרי זה מכוח היותה מורכבת על ישראל המקורי ושותפה להבטחותיו, ולא מכוח החלפתו של ישראל וניכוס הבטחותיו (אל הרומים יא 17‏–‏18). אף על פי כן, משום שהביטוי ״ישראל החדש״ מובן לעיתים קרובות כל כך ברוח תיאולוגיית ההחלפה, כאילו הכנסייה החליפה את ״ישראל הישן״, אולי מוטב להימנע ממנו כליל. כפי שנאמר בבזמננו: ״אף שהכנסייה היא עמו החדש של אלוהים, אין להציג את היהודים כמי שאלוהים דחה או קילל, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש״ (בזמננו, 4). הדיבור על ״ישראל החדש״ אכן מעביר את הרעיון שאלוהים דחה את ישראל המקורי. המסמך המתנות והבחירה מרחיק לכת עוד יותר: אם הכנסייה מכונה עמו החדש של אלוהים, אין זה ״במובן שבו עם ישראל חדל להתקיים כעם האלוהים״; וגם אין פירוש הדבר כי ״ישראל נדחה כעם האלוהים או איבד את שליחותו״.⁹ להפך, הברית ״מוסיפה לעמוד בתוקפה בזכות נאמנותו הבלתי מתערערת של אלוהים לעמו״; ישראל נותר אפוא ״עמו הנבחר והאהוב של אלוהים, עם הברית שמעולם לא בוטלה ולא הופרה״.¹⁰

ישראל בעידן הכנסייה

אם מתנות אלוהים ובחירתו בישראל אינן ניתנות לביטול, מהו אפוא תפקידו של ישראל בעידן הכנסייה?

אפשר לטעון שעצם הישרדותו של העם היהודי לאורך ההיסטוריה, למרות רדיפות בלתי פוסקות ואיומים על עצם קיומו, כבר מעידה על נאמנות אלוהים לעמו. יתרה מזו, שיבת היהודים לארץ ישראל — כפי שנחזתה בכתבי הקודש — עשויה בהחלט להיות אות נבואי נוסף לאהבת הברית של אלוהים לישראל.

אין פירוש הדבר שברית זו מושיעה מכוח עצמה, בנפרד מן המשיח ומן הכנסייה. קתולים אינם יכולים לאמץ ״תיאולוגיה של שתי בריתות״, שלפיה נוצרים נושעים באמצעות המשיח ויהודים באמצעות היהדות. כפי שמוסבר במסמך משנת 1985, הערות על הדרך הנכונה להציג את היהודים והיהדות בדרשות ובלימוד האמונה בכנסייה הרומית־קתולית:

הכנסייה, שנועדה להיות ״האמצעי הכולל לישועה״ ושבה בלבד אפשר למצוא את ״מלוא אמצעי הישועה […] חייבת מעצם טבעה להכריז על ישוע המשיח לעולם״ […]. אכן, אנו מאמינים שדרכו אנו באים אל האב (ראו יוחנן יד 6), ו״אלה הם חיי העולם: שיכירו אותך, אלוהי האמת לבדו, ואת אשר שלחת — את ישוע המשיח״ (יוחנן יז 3).

ישוע מצהיר (יוחנן י 16) כי ״יהיה עדר אחד ורועה אחד״. לפיכך אין להציג את הכנסייה ואת היהדות כשתי דרכים מקבילות לישועה, ועל הכנסייה להעיד על המשיח כגואל לכול.¹¹

בה בעת, אף שישוע קורא לכולם ללכת אחריו, דחייתו הראשונית של המשיח בידי היהודים לא הייתה נטולת תכלית. היא הובילה לבישור הבשורה לגויים, כך ש״במעידתם באה הישועה לגויים״. אם דחיית הבשורה בידי היהודים הביאה ל״ריצוי העולם״, טוען פאולוס הקדוש, על אחת כמה וכמה קבלתה תהיה לברכה לעולם, דהיינו ״חיים מן המתים״ (אל הרומים יא 11‏–‏16).

לנוכח תפקידו המתמשך של ישראל בסדר הישועה, גם למרות אי־אמונתם של היהודים בישוע, פאולוס הקדוש מזהיר את הנוצרים מקרב הגויים שלא להתנשא על ״עץ הזית״ של ישראל (ראו ירמיהו יא 16‏–‏17). אומנם ״ענפים טבעיים״ — יהודים — נכרתו בשל אי־אמונתם, וענפי בר — גויים — הורכבו על העץ באמצעות האמונה; אולם על האחרונים ״לא להתגאות אלא לירוא״, שהרי אלוהים יכול בקלות לכרות את ענפי הבר ולהרכיב מחדש את הענפים הטבעיים על העץ (אל הרומים יא 17‏–‏24).

ההיסטוריה הכאובה של היחסים בין יהודים לנוצרים — שבה יהודים נרדפו לא אחת בידי נוצרים שאכן ״התגאו״ על שורשיהם שלהם — מורה שעצתו של פאולוס לא זכתה במידה רבה לאוזן קשבת.¹² היו אף שהציעו כי ״פאולוס הקדוש עשה יותר מאשר להזהיר; הוא התנבא״, כאשר חזה מראש את עוינותם ההיסטורית של הנוצרים מקרב הגויים לשורשיהם — עוינות שתוביל לכריתתם שלהם מעץ הזית.¹³

הייתכן שיש קשר בין העוינות ההיסטורית של הנוצרים מקרב הגויים כלפי ישראל לבין ההתרחקות ההמונית מן הנצרות בארצות נוצריות לשעבר במאתיים השנים האחרונות? נראה שפאולוס רומז כי הבשורה תשלים מעגל: מן היהודים אל הגויים, ואז בחזרה אל היהודים. במילים אחרות, לאחר ש״ימלאו עתות הגויים״ (לוקס כא 24), דומה שהגויים יפנו עורף לבשורה, וזו תשוב אל העם היהודי שממנו יצאה:

(1) היהודים דוחים ← (2) הגויים מקבלים ← (3) הגויים דוחים ← (4) היהודים מקבלים

בהתאם לכך, פאולוס הקדוש מזמין את הנוצרים להתבונן ב״סוד הזה״: ״קהות לב אחזה בחלק מישראל עד אשר ייכנס מלוא הגויים; וכך כל ישראל ייוושע״ (אל הרומים יא 25‏–‏26).

כיצד אפוא ייוושע ישראל? כדי להשיב על שאלה זו, עלינו לפנות אל ישראל המודרנית.

מישראל הקדום לישראל המודרני: ציונות מקראית

בהתחשב במקומה המרכזי של הארץ בברית אלוהים עם ישראל, האם שיבת היהודים לישראל בעת החדשה עשויה להיות התגשמות של נבואה ו״ביכורי״ גאולתו של ישראל? יש סיבות טובות להאמין שכך עשוי להיות, ושההשגחה האלוהית פועלת מאחורי שיבת היהודים לישראל. אם מתנות אלוהים ובחירתו בישראל אינן ניתנות לביטול, הרי שזה חייב לכלול גם את מתנת הארץ ואת ייעודו של ישראל לחיות בה.

מהי החלופה? האם שיבת העם היהודי לארצו ההיסטורית לאחר אלפיים שנות גלות יכולה להיות צירוף מקרים היסטורי ותו לא, ללא כל קשר לתוכניות אלוהים? קשה להניח כך. נבואות המקרא הרבות המבשרות על שיבת ישראל לארצו פותחות פתח לאפשרות אחרת, המוכרת כיום בשם ציונות.

ציון הוא כינויה המקראי של העיר ירושלים, שמקורו בימי דוד המלך (שמואל ב ה 7). מזמורי תהילים שבים ומשבחים את אלוהים ״יושב ציון״ (תהילים ט 12). ציון מכונה ״קרית מלך רב״ (תהילים מח 3), משום שהיא המקום שבו ישכון אלוהים לעד (תהילים קלב 13‏–‏14). הואיל וה׳ עתיד לשוב ״אל ציון״ ולשכון ״בתוך ירושלים״ בקרב עמו (זכריה ח 2‏–‏4), דומה שאפשר לומר בצדק כי אלוהים הוא הציוני הראשון.

במאות שנות גלות, פיזור ורדיפות, העם היהודי מעולם לא שכח את זיקתו המקראית, הדתית וההיסטורית לציון. בשלהי המאה התשע־עשרה צמחה הציונות כתנועה לאומית שמטרתה להקים בית לעם היהודי בארץ אבותיו. אף שיש זרמים שונים בציונות, הגדרתה הבסיסית פשוטה: הציונות היא ״התנועה הלאומית לשיבת העם היהודי למולדתו ולחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל״.¹⁴ הציונות כיום היא אפוא התנועה התומכת בשיבת העם היהודי לארץ ישראל. משום כך, ציונים יכולים להיות יהודים, נוצרים, בני כל דת אחרת או חסרי דת. אף שלכאורה רעיון זה אינו אמור לעורר מחלוקת רבה, הציונות מושמצת כיום לעיתים קרובות ממגוון טעמים — תיאולוגיים, פוליטיים או מוסריים.

האם ההתנגדויות האלה לציונות מוצדקות? נבחן כמה מן הנפוצות שבהן.

התנגדויות נפוצות לציונות

• האם הברית החדשה אינה ״מגשימה״ את הבטחות הארץ לישראל בכך שהיא מקנה להן משמעות רוחנית ומעבירה אותן לנוצרים, כך שהשמיים הם עתה ״הארץ המובטחת״ האמיתית שלנו?

תפיסה זו של ״הגשמה״, שלפיה הבטחות אלוהים לישראל מתבטלות וכמו מתמוססות לתוך הבטחות רוחניות לכנסייה, נטועה בתיאולוגיית ההחלפה, שכפי שראינו עומדת בניגוד להוראת הברית החדשה. הארץ המובטחת היא אכן טיפוס — דגם מקדים — המבשר את השמיים ומצביע אליהם, אך ההגשמה — השמיים — אינה מבטלת את הסימן — ארץ ישראל. אין זה עניין של ״או־או״, אלא של ״גם וגם״.¹⁵ אין בברית החדשה דבר המצדיק את ביטול הבטחת אלוהים לתת לישראל את הארץ ל״אחוזת עולם״ (בראשית יז 8), או את ביטול מאות הנבואות המבשרות על שיבתו העתידית של ישראל לאותה ארץ (ראו מתי ה 17‏–‏18).

• האם הציונות אינה תוצר של הדיספנסציונליזם הפרוטסטנטי בן המאה התשע־עשרה, המצמצם את תפקיד הכנסייה לכדי ״מאמר מוסגר״ בתולדות הישועה, עד שאלוהים ישיב לישראל את תפארתו הקדומה?

תמיכה בשיבת היהודים לארץ ישראל אינה מניחה מראש את התיאולוגיה הדיספנסציונליסטית ואינה מערערת על מרכזיותה של הכנסייה ככלי לישועת המשיח. הציונות מכירה רק בקשר המקראי שבין העם היהודי לארץ ישראל, מבלי לקבוע דבר על תפקיד הכנסייה. כפי שראינו, מקורה של הציונות במקרא, לא בדיספנסציונליזם של המאה התשע־עשרה.

• התנועה הציונית המודרנית היא במידה רבה חילונית ואף חסרת זיקה לדת באופייה. כיצד יכול מיזם כזה להיות מעשה אלוהים?

בניגוד לדעה הרווחת, התנועה הציונית כיום מונעת במידה רבה בידי אמונה מקראית. אף שרבים מחלוצי הציונות הראשונים היו אכן חילונים, כפי שגם ציונים רבים בימינו הם חילונים, לתנועה יש שורשים דתיים עמוקים. יתרה מזו, מדוע נוכחותם של מרכיבים חילוניים אמורה לעכב את הגשמת תוכניות אלוהים? אפילו ״תור הזהב״ של ישראל בימי שלמה המלך התאפיין ברוח ארצית ובחטא, לרבות אי־צדק חברתי נרחב, פריצות מינית ועבודת אלילים. כל אלה לא מנעו מאלוהים לפעול, גם באמצעות מוסדות אנושיים פגומים. באותו אופן, מדינת ישראל המודרנית עשויה בהחלט להיות שלב בהשגחה האלוהית בדרך להגשמת תוכניות אלוהים, למרות פגמיה הרבים.

• האם ציונות אינה מתן גיבוי פוליטי למשטרים מסוימים או לאידיאולוגיות של הימין?

הציונות המקראית, בעיקרה, מכירה רק בזיקה המקראית וההיסטורית של העם היהודי לארץ ישראל. אין היא מביעה תמיכה במחנה פוליטי או אידיאולוגי כלשהו, וגם אינה מחייבת תמיכה במדיניותה של ממשלה ישראלית מסוימת. להפך: ציונים ישראלים רבים מותחים ביקורת חריפה על ממשלתם שלהם. אומנם הציונות כיום מזוהה בעיקר עם חוגים דתיים הנוטים לימין, אך ציונים מצויים בכל קצות הקשת הפוליטית, מימין ועד שמאל. באותה רוח, על הציונות הקתולית לתמוך בזכותו של העם היהודי לחיות במולדת אבותיו, מבלי לנקוט בהכרח עמדה מסוימת בשאלות נלוות, כגון גבולות ישראל, צורתה הפוליטית של מדינת הלאום המודרנית של ישראל, או האופן שבו עליה לחיות בשלום עם אזרחיה ושכניה הלא־יהודים.

• האם הציונות אינה סוג של עליונות יהודית המפלה ערבים? האם היא אינה קוראת לגירוש הפלסטינים מארצם?

טענות אלה אינן נכונות. ציונים רבים תומכים בדו־קיום בשלום בין אזרחיה היהודים והלא־יהודים של מדינת ישראל. אומנם יש גם קיצונים ציונים, אך ציונות וצדק אינם סותרים זה את זה. למען ההגינות, הטבח ב־7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיו הקשו עוד יותר על הסיכוי לשלום, במיוחד לנוכח תרבות ההסתה האנטי־יהודית ושלילת זכות קיומה של ישראל, הנפוצה בעולם הפלסטיני, הערבי והמוסלמי. אף על פי כן, אפשר בהחלט להיות ציוני ובה בעת לאהוב את הפלסטינים ולפעול למען פתרון צודק ובדרכי שלום לסכסוך הישראלי־פלסטיני.

• האם תמיכה נוצרית בישראל אינה צריכה להיות מותנית בכך שהיהודים יפנו תחילה למשיח, או לפחות יחיו כעם צודק וקדוש?¹⁶

ככל שנוצרים עשויים לקוות לשיבת ישראל אל המשיח ולהתפלל למענה, הצבתה כתנאי מוקדם לתמיכה בזכותו של העם היהודי לחיות בארץ מנוגדת להוראת כתבי הקודש. למעשה, הנביא יחזקאל מלמד על סדר אירועים הפוך: ראשית הוא צופה שה׳ יקבץ את ישראל מכל העמים בחזרה אל הארץ ״לשם קדש[ו]״ (יחזקאל לו 8‏–‏12, 22‏–‏24; לז 12). אחר כך, בעקבות קיבוץ זה, יטהר ה׳ את עמו, ישפוך עליו את רוחו ויחולל בו שינוי רוחני באמצעות מתן לב חדש (יחזקאל לו 25‏–‏28; לז 14). אף שאלוהים תמיד קורא לעמו לשוב בתשובה ולהיטהר, יחזקאל מורה שלפחות במידה מסוימת תקומתו הגשמית של ישראל תקדם לתקומתו הרוחנית ולקידושו הסופיים.

• האם הכנסייה הקתולית אינה דוחה את הציונות כעמדה תיאולוגית קבילה?

אומנם בעבר הסתייגה סמכות ההוראה של הכנסייה במידת מה ממתן תמיכה לציונות המקראית, אך עמדה זו נבעה או מהנחות מוקדמות של תיאולוגיית ההחלפה, שהיו בלתי רשמיות וחסרות מעמד של הוראה מוסמכת ושהכנסייה דחתה מאז,¹⁷ או מן הדיפלומטיה של הוותיקן, שביקשה להימנע ממתחים מיותרים במזרח התיכון.

אם מתנות אלוהים ובחירתו בישראל אינן ניתנות לביטול, לא ייתכן שמתנתו המרכזית של אלוהים לישראל — הארץ — תהיה יוצאת מן הכלל. תמיכה מקראית בישראל אינה סותרת את האמונה הקתולית ואינה מערערת אותה בשום דרך, אלא עומדת בהמשכיות מלאה להתגלות האלוהית. תיאולוגים קתולים מוערכים הציגו בשנים האחרונות טיעונים משכנעים בזכות הציונות הקתולית. גארי אנדרסון סבור ששיבת היהודים לציון, אף שהיא גם קריאה לאחריות ולצדק, היא ״חלק מתוכנית ההשגחה של אלוהים ומהבטחתו הנצחית לעמו ישראל״, וזאת למרות אי־הוודאות באשר לעתידה של מדינת ישראל הנוכחית.¹⁸ בדומה לכך טוען גאווין ד׳קוסטה במאמרו ״ציונות קתולית״ כי ״קיומה של המדינה היהודית הוא אות לנאמנותו של אלוהים לעמו״, גם אם אין בכך חובה לתמוך בצורת ממשל מסוימת במדינה היהודית.¹⁹ אין סיבה שקתולים הנאמנים לאמונתם לא יוכלו לאמץ את הבטחת הארץ המקראית של אלוהים לעם היהודי ולתמוך בה.

ישועת ישראל

תקוותו של פאולוס הקדוש לישועת ישראל קשורה קשר הדוק לישועת העולם כולו. כפי שהוא כותב: ״קהות לב אחזה בחלק מישראל עד אשר ייכנס מלוא הגויים; וכך כל ישראל ייוושע״ (אל הרומים יא 25‏–‏26). בפסקה ראויה לציון מסביר הקטכיזם:

ביאתו של המשיח בכבודו מותנית בכל רגע בהיסטוריה בהכרתו בידי ״כל ישראל״, שכן ״קהות לב אחזה בחלק מישראל״ באי־אמונתם בישוע […]. כניסת ״מלוא היהודים״ אל הישועה המשיחית, בעקבות ״מלוא הגויים״, תאפשר לעם אלוהים להגיע ״אל שיעור קומתו המלא של המשיח״, שבו יהיה ״האלוהים הכול בכול״. (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 674)

במילים אחרות, ראשית על ״מלוא הגויים״ להיכנס אל משפחת האמונה. באופן פרדוקסלי, נראה שאחרי ישועת הגויים תבוא נטישה גדולה של האמונה בקרבם, ורבים ״ייכרתו״ בשל אי־אמונתם (אל הרומים יא 22; השנייה אל התסלוניקים ב 3). שנית, ״כל ישראל ייוושע״ עם כניסת ״מלוא היהודים״ לישועת המשיח. שלישית, לאחר שיכיר בו ״כל ישראל״, ישוב ה׳ ויגשים את דבריו שלו, שלפיהם עמו לא יראה אותו עוד עד שיאמר לו ״ברוך הבא בשם ה׳״ (מתי כג 39; לוקס יג 35). בדרך זו תהיה ישועת ישראל בבחינת ״חיים מן המתים״ לעולם (אל הרומים יא 15).

אף שאיננו יודעים בדיוק כיצד תתרחש ישועת ״כל ישראל״, כתבי הקודש מספקים כמה רמזים. ראשית, כפי שראינו, דומה שגאולת העם תתרחש בשני שלבים: קיבוץ גשמי בארץ, ולאחריו שינוי רוחני (יחזקאל לו–לז).²⁰ רבים סבורים שתרחיש זה מתממש לנגד עינינו בתנועה הציונית ובהקמת מדינת ישראל — הקיבוץ הגשמי — ולאחר מכן בצמיחתה ובהתפשטותה המהירה של התנועה היהודית המשיחית בדורות האחרונים, כלומר יהודים המאמינים בישוע — השינוי הרוחני. שנית, נראה שגאולתו הסופית של ישראל תתרחש בתוך מצוקה גדולה לאחר שובו של העם לארץ (יחזקאל לח–לט).²¹ לפי הנביא זכריה, ״כל גויי הארץ״ ייאספו נגד ירושלים (זכריה יב 3). בשעה אפלה זו יגן ה׳ על יושבי עיר הקודש וישמיד את אויביה (זכריה יב 8‏–‏9). אך הוא יעניק הרבה מעבר לניצחון צבאי: ברגע ניסיונו הגדול ביותר של ישראל, ישפוך אלוהים את רוחו על עמו ויעניק לו התגלות יוצאת דופן ביותר:

ושפכתי על בית דויד רוח חן ותחנונים, והביטו אליי את אשר דקרו; וספדו עליו כמספד על היחיד, והמר עליו כהמר על הבכור. (זכריה יב 10)²²

סיכום

מתנות אלוהים ובחירתו בישראל, שאינן ניתנות לביטול, שוללות את תפיסת ההחלפה: למרות דחיית המשיח בידי היהודים, אלוהים לא דחה את עמו. העם היהודי ממשיך למלא תפקיד בעידן הכנסייה, ומעיד על נאמנות אלוהים בעצם קיומו ובשובו לארץ ישראל. הציונות, בהגדרתה הרחבה ביותר, אינה תוצר של הדיספנסציונליזם הפרוטסטנטי בן המאה התשע־עשרה, אלא נטועה עמוק בכתבי הקודש. אומנם אין לזהות את שאיפתו הלאומית של ישראל לחיות במולדתו, כפי שהובטח במקרא, עם ישועתו; אך הנביאים ופאולוס הקדוש נותנים לנו סיבות להאמין ששיבת היהודים לארץ עשויה בהחלט להיות ״ביכורי״ גאולתם: תקומה גשמית שאחריה יבוא שינוי רוחני בתוך מצוקה גדולה. אם כך הוא, נוכל לצפות לעוינות גוברת כלפי ישראל ולתקופות קשות בהמשך הדרך. ובכל זאת, כתבי הקודש מורים שדווקא בנסיבות אלה יביט העם היהודי ״אל אשר דקרו״ ויקדם את פניו במילים ״ברוך הבא בשם ה׳״. וכך כל ישראל ייוושע, וזו תהיה תחייה מן המתים לעולם.

1. הפועל העברי עבד (שמות ד 23) מציין הן שירות והן עבודת אלוהים. ↩
2. לריכוז הבטחות הארץ לישראל, ראו ״הבטחת אלוהים לתת את הארץ לעם ישראל״. ↩
3. הוועדה ליחסים דתיים עם היהודים, ״אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו״ (2015), 17. ↩
4. היו שפירשו את משל הכורמים הרשעים (מתי כא 33‏–‏46; מרקוס יב 1‏–‏12; לוקס כ 9‏–‏19), שבו בעל הכרם ממית את הכורמים הרשעים שהופקדו על כרמו ומוסר אותו לאחרים, כאילו הוא מלמד שאלוהים ידחה את ישראל ויחליף אותו בכנסייה. אך אי אפשר לזהות כאן את ישראל עם הכורמים הרשעים. למעשה, ישראל הוא הכרם (ישעיהו ה 7; תהילים פ 9‏–‏17), ואילו הכורמים הרשעים מייצגים את ראשי הכוהנים והפרושים. לפיכך המשל אינו אומר דבר על החלפת עם אלוהים, אלא על החלפת בעלי הסמכות הדתית המנהיגים את עם אלוהים. ↩
5. התרגום התקני המתוקן והתרגום התקני המתוקן החדש מוסיפים לאל הרומים יא 28 תוספת טעונה מבחינה תיאולוגית, ללא כל בסיס בטקסט המקורי, בקובעם שהיהודים הם ״אויבי אלוהים בגללכם״. ↩
6. הוועדה ליחסים דתיים עם היהודים, הערות על הדרך הנכונה להציג את היהודים והיהדות בדרשות ובלימוד האמונה בכנסייה הרומית־קתולית (1985), פרק ו, סעיף 1. ↩
7. הדיקסטריון לקידום אחדות הנוצרים, ״אין האלוהים מתחרט על מתנותיו ועל בחירתו״, 10 בדצמבר 2015, 17. ↩
8. אור הגויים, 9; אל הגויים, 5; הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 877. ↩
9. המתנות והבחירה, 23, 32. ↩
10. המתנות והבחירה, 33, 34. ↩
11. הערות, פרק א, סעיף 7. ראו מעשי השליחים ד 12; אל הרומים א 16; אל הגלטים ב 16, 21. ↩
12. ראו אדוארד ה׳ פלאנרי, ייסורי היהודים: אלפיים ושלוש מאות שנות אנטישמיות, מהדורה שנייה (ניו יורק: הוצאת פאוליסט, 2004). ↩
13. אליאס פרידמן, זהות יהודית (ניו יורק: הוצאת מרים, 1987), עמ׳ 109. ↩
14. הגדרה של ציונות — הספרייה היהודית הווירטואלית. סוגי הציונות כוללים, בין היתר, ציונות מדינית, ציונות דתית יהודית, ציונות סוציאליסטית, ציונות נוצרית וציונות משיחית. הקתוליות עולה בקנה אחד עם חלקם, אך לא בהכרח עם כולם. המאמר הנוכחי מאמץ את תפיסת היסוד של הציונות כפי שהוגדרה כאן. ↩
15. אומנם היבטים מסוימים בדת המקראית, הנטועים בברית סיני — כגון עבודת הקורבנות וכהונת בני לוי — כוללים מרכיבים מותנים שאכן הגיעו לקיצם משהתגשמו במשיח; אולם בחירת ישראל והבטחת הארץ נטועות בברית אברהם הקודמת לה, שאלוהים שב ומתאר אותה כבלתי מותנית וכבלתי ניתנת לביטול (בראשית כח 13‏–‏15). ↩
16. זו הייתה העמדה שהביע האפיפיור פיוס העשירי בשנת 1904, כשנפגש עם תאודור הרצל, אבי הציונות המדינית המודרנית. האפיפיור אמר להרצל שאינו יכול לתמוך בתנועה הציונית המתהווה, משום ש״היהודים לא הכירו באדוננו, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי״. תאודור הרצל: פגישה עם האפיפיור פיוס העשירי (1904). כפי שראינו, הסתייגותו של האפיפיור — שלא הייתה בגדר הוראה מוסמכת של הכנסייה — ממתן לגיטימציה תיאולוגית כלשהי לא רק לציונות אלא אף לעם היהודי, אלא אם יקבל את המשיח, הייתה נטועה בתיאולוגיית החלפה הסותרת את הוראת התנ״ך והברית החדשה גם יחד. ↩
17. לדוגמה, המסמך משנת 1998 ״אנו זוכרים: הרהור בשואה״, שפרסמה הוועדה ליחסים דתיים עם היהודים, מצטט את דברי האפיפיור הקדוש יוחנן פאולוס השני, שלפיהם ״פירושים מוטעים ובלתי צודקים של הברית החדשה בנוגע לעם היהודי ולאשמתו כביכול רווחו זמן רב מדי, ועוררו רגשי עוינות כלפי עם זה״. המסמך מוסיף: ״פירושים כאלה של הברית החדשה נדחו לחלוטין ובאופן סופי בידי ועידת הוותיקן השנייה״ (פרק ג). ↩
18. גארי א׳ אנדרסון, ״כיצד לחשוב על הציונות״, פירסט ת׳ינגס, אפריל 2005. ↩
19. גאווין ד׳קוסטה, ״ציונות קתולית״, פירסט ת׳ינגס, ינואר 2020. ↩
20. היו פילוסופים ותיאולוגים שטענו כי בסבלותיו באלפיים השנים האחרונות עבר עם ישראל ״דרך צלב״ של ממש — ולמרבה הטרגדיה, סבל זה נגרם לא אחת בידי נוצרים. לדברי ז׳אק מריטן, ״ישוע המשיח סובל בייסורי ישראל״, ו״ייסורי ישראל מקבלים יותר ויותר בבירור את צורת הצלב״. ז׳אק מריטן, ״סוד ישראל״, בתוך פדיון הזמן (ניו יורק: הוצאת צ׳רלס סקריבנר ובניו, 1941), עמ׳ 177, 179. אחרים טענו ש״דרך הייסורים״ של העם היהודי, שהגיעה לשפל הנורא ביותר בשואה, איחדה אותו באופן מסתורי עם המשיח. ״צליבתו״ במחנות ההשמדה הנאציים השפילה אותו עד עפר ושימשה הכנה רחוקה להקמת מדינת ישראל ולמפגשו העתידי עם החסד: ״בעודו צועד לאיטו על במת ההיסטוריה, הלך היהודי ודמה לישוע באופן מצמרר: מוכה, מכוסה ביריקות, נלעג, מבוזה, שותת דם מן המלקות שספג בעקבות גזר דינו, מוכתר בקוצי אי־ההבנה, נושא את צלבו בדרך לגולגולתא. העם היהודי עבר מסכת התעללויות בידי הגויים. ׳הפזורה היהודית בתוך אירופה הנוצרית׳, סיכם מריטן, ׳היא דרך ייסורים ארוכה אחת׳. במובן המיסטי, העם היהודי כולו נצלב ומת תחת שלטון היטלר. ׳כולנו מתנו באושוויץ׳, קרא אברהם יהושע השל, בעל הנפש הגדולה, בשם כל היהודים בני דורו. ביום השלישי, שלוש שנים לאחר תום המלחמה ב־1945, קם העם היהודי מן המתים: הוכרז על הקמת מדינת ישראל״. אליאס פרידמן, זהות יהודית (ניו יורק: הוצאת מרים, 1987), עמ׳ 68. ↩
21. ייתכן שצרתו האחרונה של ישראל תתרחש במקביל ל״ניסיון האחרון״ של הכנסייה תחת שלטונו של צורר המשיח (הקטכיזם של הכנסייה הקתולית, 675). ↩
22. במקור האנגלי מובא תרגום המחבר. נבואת זכריה, שנכתבה כחמש מאות שנה לפני המשיח, שלפיה נאמר על ישראל ״והביטו אליי את אשר דקרו״, מפתיעה כל כך — כיצד אפשר ״לדקור״ את אלוהים? — שכמה תרגומים מודרניים משנים אותה, ללא כל בסיס בטקסט העברי המקורי או בתרגומים העתיקים ליוונית וללטינית, וכותבים שהעם ״יביט אליו, אל אשר דקרו״ (התרגום התקני המתוקן, מהדורה קתולית שנייה; התרגום התקני המתוקן החדש; המהדורה המתוקנת של המקרא האמריקני החדש). ↩