על אנטישמיות
ז'אק מריטין, שלימד בשנות ה-40 באוניברסיטת פרינסטון, היה פילוסוף קתולי מהמעלה הראשונה. מאמר זה פורסם בכתב העת נצרות ומשבר (Christianity and Crisis) ב-6 באוקטובר, 1941.
דיברתי כבר על אנטישמיות פעמים רבות. מעולם לא חשבתי שאצטרך לעשות זאת בקשר לחוקים אנטישמיים שעליהם הכריזה ממשלת צרפת – חוקים שיש בהם הכחשת המסורות והרוח של ארצי. אני מודע היטב לכך שחוקים אלה אומצו בשל לחץ גרמני ובאמצעות מזימתו של לאוואל. אני יודע גם כי העם הצרפתי ברובו נדהם ונגעל למול חוקים אלה. ובכל אופן, העובדה היא כי מנהיגי צרפת הנאצית (ממשלת Vichy) אכפו חוקים אנטישמיים הגורמים לעוד ועוד החמרות ועוולות, חוקים הגוזלים מיהודי צרפת כל מעמד פוליטי או תרבותי וכופים עליהם מגבלות שונות באשר למקצועות חופשיים או מסחריים; חוקים אשר באופן חסר רחמים מכים רבים מאלה שחירפו נפשם ונפצעו עבור מדינתם במלחמה הנוכחית; חוקים אשר מנסים בצביעות להסתיר כוונות רעות תחת מסווה של חמלה פסאודו-לאומית שבה שיקולים דתיים וגזעניים מתערבים זה בזה בצורה מבישה. חלק קטן מבני מעמד הבורגנות והאצולה, שהורעלו על ידי עיתונים מזוהמים, מניחים לכך לחלחל על ידי שפלות גזענית. סרטים גרמניים אנטישמיים מוקרנים בבתי הקולנוע אפילו בחלקה הלא כבוש של צרפת, ונאמר לנו כי כתב עת קתולי מסוים הושעה למשך חודש, משום שמחה באומץ נגד התרחשות שכזו. אף על פי שקיימות עדויות אישיות כה רבות על עזרה וסולידריות הניתנות ליהודים הנרדפים – פעמים רבות תוך לקיחת סיכון עצום; אף על פי שקיימים כה הרבה קשרי ידידות ונאמנות נוגעים ללב, קשרים שהובעו על ידי סטודנטים של פרופסורים יהודיים שפוטרו; אף על פי כן – אף לא גוף חינוכי אחד הביע מחאה ציבורית כלשהי, וכמה מוסדות תאגידים חדשים בקרב המקצועות החופשיים מצהירים ברצון רב על נומרוס קלאוזוס (numerus clausus, "מספר סגור", הגבלה על קבלת יהודים למוסדות להשכלה גבוהה).
הרעל הפסיכולוגי פעיל יותר מזה הפיזי; למרבה הצער, עוד ועוד נשמות רבות נכנעות, באופן בלתי נמנע. אם התקנות והתעמולה האנטישמיים יחזיקו מעמד במשך כמה שנים, אנו יכולים לשער כי אנשים חלשים רבים יגיעו לשפל המדרגה. הם יחשבו כי בעצם מחנות הריכוז הרבה יותר נוחים עבור שכניהם, הרבה יותר ממה שאומרים היהודים; ובסופו של דבר הם יוכלו להביט בהשמדת חבריהם – ואף לסייע לה – בשוויון נפש ובחיוך של מצפון חף מאשם (החיים חיייבים להימשך!). יש לי ביטחון רב במעלות הטבעיות ובהתנגדות המוסרית של האנשים הפשוטים בצרפת. אני יודע כי עלינו לבטוח בהם. אך אני חש זעזוע אל מול ההשחתה האנטישמית של נשמות – השחתה המקודמת בצרפת על ידי מנהיגות שעדיין מעיזה לדבר על כבוד – לא רק בעת שאני מהרהר ביהודים, אלא גם כאשר אני מהרהר בארצי שלי.
אני חושש גם לגורלה של הנצרות. אולי הסכנה גדולה יותר בארצות שלא – עדיין לא – חוו טרור נאצי. נאמר לנו כי בכמה ארצות בדרום אמריקה פושה האנטישמיות בקרב מגזרים שונים של הנוער הקתולי והאינטלקטואלים הקתולים, וזאת חרף דבריו של האפיפיור והמאמצים של הבישופים שלהם עצמם. זה בלתי אפשרי להתפשר עם אנטישמיות; היא נושאת בחובה, כמו בחיידק חי, את כל הרוע הרוחני של הנאציזם. האנטישמיות היא הגיס החמישי במצפון הקתולי. "מבחינה רוחנית אנחנו [הנוצרים] שמיים", אמר פיוס ה-11 [האפיפיור בשנים 1922–1939]." האנטישמיות היא בלתי נסבלת". אני מעוניין להדגיש במאמר זה את הפן הרוחני של שאלה זו.
ברצוני לציין כי את הנוסחות הנוצריות המרשימות ביותר באשר לתמציתה של האנטישמיות ניתן למצוא דווקא בספר שפורסם זה לא כבר על ידי כותב יהודי, שנדמה שאפילו הוא בעצמו אינו מודע, באופן מוזר, למשמעותן הנוצרית העמוקה. אינני יודע אם מוריס סמואל נכנע באיזושהי צורה לדת היהודית; ייתכן שהוא נשמה המחפשת אחר אלוהים, נשמה משוחררת מכל דוֹגמה ברורה שהיא; ייתכן כי הוא מאמין שהינו "חופשי" מכל אמון בהתגלות אלוהית – בין אם זו הברית הישנה (התנ"ך) או הברית החדשה. עדותו היא בעלת חשיבות גדולה עוד יותר משום שאינטואיציות נבואיות הן מרשימות פי כמה כאשר הן עוברות דרך נביאים ישנוניים או עקשנים שתופסים רק במידה מועטה את מה [שנבאותיהם] מגלות לנו.
"אנחנו לעולם לא נבין", אומר מר סמואל, "את התפרצותה המטורפת, הכלל-עולמית, של האנטישמיות, אלא אם נשנה את סדר המונחים. הנאצים הפאשיסטים פוחדים מהמשיח [ישוע] ולא מאחר; הם מאמינים בכך שהוא-הוא כל יכול; אותו הם נחושים – בדעתם המשוגעת – להשמיד. אך שמותיהם של המשיח ושל הנצרות הם מהממים מדי, והרגל הכניעה להם טבוע [בהם] עמוק מדי, לאחר לימוד בן מאות בשנים. ועל כן הם חייבים, אני חוזר ואומר, לתקוף את האחראים ללידתה ולהפצתה של הנצרות. הם חייבים לירוק בפניהם של היהודים כ"רוצחי המשיח" משום שהם נכספים לירוק בפניהם של היהודים כ"נותני המשיח". (מוריס סמואל, השנאה האדירה, ניו-יורק, 1940)
התחושה הפשוטה של חוסר סימפטיה כלפי היהודים, או תשומת הלב המיוחדת למגרעותיהם ולא למעלותיהם – זוהי אינה אנטישמיות. אנטישמיות היא פחד, לעג ושנאה לגזע היהודי או לעם היהודי, ותשוקה עזה לפעול נגדם בצורה מפלה. יש צורות ודרגות שונות של אנטישמיות. מבלי לדבר על ההתגלויות המטורפות שאנחנו רואים לנגד עינינו בימינו, האנטישמיות יכולה להתגלות כלאומן יהיר ודעות קדומות אריסטוקרטיות של גאווה; או תשוקה פשוטה להיפטר ממתחרים; או שגרה של יריד ההבלים; או אפילו מאניה מילולית תמימה. במציאות אף אחד אינו חף מפשע. הזרע נסתר בכל אחד – בין אם הוא פעיל או נרפה – זרע המחלה הרוחנית המתפרצת בימינו ברחבי העולם לכדי פוביה רצחנית בוראת-מיתוסים; ונשמתה הסודית של מחלה זו היא טינה כלפי הבשורה: "פוביה מן המשיח" (Christophobia).
ליאון בלוי אמר כי ה"מסווה" שאליו מתכוון פולוס השליח, המסווה המכסה את עיני עם ישראל, עובר כעת "מן היהודים לנוצרים". הצהרה זו, נוקשה כלפי הגויים וכלפי מעוותי הנצרות הנוצרים, עוזרת לנו להבין משהו מן הרדיפה האלימה הנרחבת שעוברים היהודים כיום, ומשהו מן התהפוכות הרוחניות שהיו מנת חלקם של רבים מהם במשך שנים, תהפוכות שסימנו שינוי פנימי עמוק – בעיקר באשר לדמותו של ישוע המשיח.
החרדה ההולכת וגדלה בליבו של עם ישראל לשלומו של האיש הצדיק שנצלב בגלל טעותם של הכוהנים הגדולים היא סימפטום בעל חשיבות רבה. בארה"ב של ימינו מנסים כותבים יהודים מייצגים, כגון שלום אש וואלדו פרנק, לשלב מחדש את הבשורה בקרב עם ישראל. גם אם אינם מכירים עדיין בישוע כמשיח, הם מכירים בו כדמות היהודית הטהורה ביותר בהיסטוריה האנושית. הם עצמם היו חשים אי נוחות לו נחשבו כנוטים לקבל את הנצרות. אך גם כשהם נותרים קרובים ליהדות יותר מאי פעם, הם מאמינים כי הבשורה היא נעלה על הברית הישנה (התנ"ך) ורואים בה פרח אלוהי שנבע מגזע אבות האומה והנביאים. הם לעולם לא שוכחים את עימותי ההיסטוריה ואת היחס הקשה ממנו סבל עמם; ועם זאת, כותבי "ישועה" ו"הגילוי המחודש של אמריקה" מכירים ואוהבים את נצרות ימי הביניים ואת חיי הרוח הקתוליים. הם מסכימים עם מוריס סמואל הטוען כי "פוביה מן המשיח" (Christophobia) היא התמצית הרוחנית של הגזענות הדמונית של עולמנו הפגאני. סימנים רבים אחרים מראים כי עם ישראל מתחיל לפקוח את עיניו, וזאת בעוד שעיניהם של רבים בקוראים לעצמם נוצרים הן עיוורות, מוחשכות על ידי נשיפתו של הדם הפגאני העתיק, המגיח פתאום באכזריות, פעם נוספת, בקרב הגויים.
"ישוע המשיח סובל [כל העת] עד לסופו של העולם", אמר פסקל. המשיח סובל בכל אדם חף מפשע הנרדף. סבלו נשמע בבכיים של בני אדם כה רבים, המושפלים ומעונים, בסבלם של כל מי שבצלמו וכדמותו של אלוהים אשר מתייחסים אליהם בצורה גרועה יותר מאשר לבהמות. הוא לקח את כל הדברים הללו על עצמו, הוא סבל כל פצע וחבורה. "אל תירא, ילדי, הלכתי כבר בדרך הזו. בכל צעד של הדרך המתועבת השארתי עבורך טיפה מדמי ואת טביעת חסדי."
אך בגופה המיסטי של הכנסייה, עודף האנושיות שמוצא המשיח בכל אחד מאיברי הגוף הזה נקרא, במידה שכל אחד הוא חלק מהשלם, להשתתף בעבודת גופו – שהיא הגאולה הנמשכת כל העת. באמצעות סבלו של גופו המיסטי ממשיך המשיח להשלים את המשימה שעבורה בא לעולם; הוא משמש כמושיע וכגואל של הגזע האנושי.
סבלו של עם ישראל הוא אינו סבל הלוקח חלק בגאולה, המשיג עבור הישועה הנצחית של נשמות את מה שחסר בסבלו של המשיח. סבל זה קורה כדי להמריץ את חייו הזמניים של העולם. כשלעצמו, זהו סבלו של מי שנתפס בגורלו הזמני של העולם, אשר גם מרגיז את העולם וגם מנסה לשחרר אותו, ואשר עליו נוקם העולם בעצמו על כאבי ההיסטוריה שלו. אין זה אומר כי המשיח נעדר מסבלו של עם ישראל. האם הוא יכול לשכוח את עמו, האהוב עדיין בזכות אבותיו ואשר לו ניתנו הבטחות ללא חרטה? ישוע המשיח סובל בסבלו של עם ישראל. בהכותם את עם ישראל מכים האנטישמים אותו, מעליבים אותו ויורקים בפניו. מי שרודף את בית ישראל רודף את המשיח – לא בגופו המיסטי כפי שקורה כאשר הכנסייה נרדפת, אלא באילן היוחסין הגשמי שלו ובעמו השכחן שאותו הוא אוהב ולו הוא קורא אליו כל העת. בסבלו של עם ישראל ישוע סובל ומשמש כרועה ציון וכמשיח ישראל, על מנת להשיב אליו את עמו בהדרגה. אם יש בעולם בימינו מי ששמים לב לרדיפות הגזעניות העצומות – אך היכן הם? – ואשר מנסים להבין את משמעותן, הם יראו את עם ישראל מצוי לכל אורך הדרך לגולגולתא; וזאת משום התכלית שציינתי, ומשום שסוחרי העבדים לא יסלחו לעם ישראל על הדרישות שהוא ומשיחו שתלו בליבם של חיי העולם הזמניים, דרישות שלעולם יזעקו "לא" כנגד רודנות הכוח. בניגוד לרצונו הולך עם ישראל בדרך לגולגולתא לצד נוצרים – נוצרים ששליחותם נוגעת יותר למלכות האלוהים מאשר להיסטוריה הזמנית של העולם; ובני הלוויה המוזרים הללו מופתעים לעתים למצוא אחד את השני בהולכם באותה הדרך. בדיוק כפי שבציורו היפהפה של מארק שאגאל היהודים המסכנים – בלי שיבינו זאת – נסחפים בסערת הצליבה סביב למשיח אשר משתרע
"לאורך העולם האבוד, בארבע פינות האופק
באש ולהבות יהודים מסכנים מהלכים מכל מקום
לאף אחד לא אכפת, אין להם מקום על פני כדור הארץ
לנוח – אף לא אבן [להניח עליה את ראשם], ליהודים הנודדים"
רייסה מריטין, שאגאל
העובדה המרכזית, אשר משמעותה העמוקה ביותר היא עבור הפילוסופיה של ההיסטוריה ועבור הגורל האנושי – ואשר נדמה כי אף אחד לא מכיר בה – עובדה זו היא כי סבלו של עם ישראל בימינו מקבל יותר ויותר את צורתו של הצלב.
המשיח הנצלב מושיט את ידיו לעבר יהודים וגויים כאחד; הוא מת, כפי שאומר פולוס הקדוש, על מנת לפייס בין שני העמים, וכדי לשבור את מחיצת האיבה המפרידה ביניהם. "הֵן הוּא שְׁלוֹמֵנוּ; הוּא עָשָׂה אֶת הַשְּׁנַיִם לְאֶחָד וְהָרַס בִּבְשָׂרוֹ אֶת מְחִצַּת הָאֵיבָה. הוּא בִּטֵּל אֶת תּוֹרַת הַמִּצְווֹת שֶׁבַּחֻקִּים, כְּדֵי לִבְרֹא בּוֹ עַצְמוֹ אֶת הַשְּׁנַיִם לְאָדָם חָדָשׁ אֶחָד וּבְכָךְ לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם, וּכְדֵי שֶׁבְּגוּף אֶחָד יְרַצֶּה אֶת שְׁנֵיהֶם לֵאלֹהִים עַל-יְדֵי הַצְּלָב, בַּהֲמִיתוֹ בּוֹ אֶת הָאֵיבָה" (אגרת אל האפסים ב, 14–16).
גם אם בני העם היהודי מעולם לא שמעו את הקריאה שקרא לעברם המשיח הגוסס, קריאה זו מושמעת לעברם כל העת. גם אם הגויים אכן שמעו את הקריאה – כעת פגאניזם גזעני מרחיק אותם מקריאה זו וממי שהוא שלומנו. שנאה אנטישמית היא טירוף אנטי-משיחי ההופך את דמו של המשיח לחסר תועלת ואת מותו לחסר טעם. סבל עכשווי הוא הדרך שבה יושג הפיוס, תושג השבירה של מחיצת האיבה – שטירופם של אנשים מנע מן האהבה מלהשיג, והתסכול שלה הוא העינוי הצרוף ביותר בסבלות המשיח – סבל אוניברסלי כמו סבלו של המושיע; ייסוריהם של היהודים המעונים, הנטושים, ושל הנוצרים המעונים, הנטושים, החיים באמונה. יותר מאי פעם צריך גופו המיסטי של המשיח את עמו של אלוהים. בחשכת התקופה שבה אנו חיים, נראה רגע זה כמצוי בהכנה והוא בלתי נראה, עד כמה שהוא עדיין רחוק, הרגע שבו שילובם מחדש, כפי שכותב הקדוש תומס, יהיה "קריאת הגויים מחדש לחיים, [קריאת] הנאמנים הפושרים, כאשר ”מֵאַחַר שֶׁתִּרְבֶּה הַהֶפְקֵרוּת תִתְקָרֵר אַהֲבַת רַבִּים" (מתי כד, 12)." (הקדוש תומס אקינס, איגרת אל הרומים, XI, 2).
