תיאולוגיית ההחלפה (“replacement theology” או “supersessionism”) היא הרעיון שעל פיו הכנסייה הנוצרית ”החליפה" את עם ישראל (העם היהודי) כעם הנבחר בתוכנית הישועה של אלוהים. בצורתה הפשוטה ביותר, ניתן להסביר את תיאולוגיית ההחלפה כך:
היהודים דחו את ישוע המשיח; על כן דחה אלוהים את היהודים, וכעת הכנסייה היא 'עם ישראל החדש'.
במילותיו של אוריגנוס מאלכסנדרייה (185–254 לספירה):
אם כן, ניתן לטעון בביטחון גמור כי היהודים לא ישובו למצבם הקודם, שכן הם פשעו בצורה המתועבת ביותר – במרדם נגד מושיע הגזע האנושי... לפיכך לא היה מנוס מהרס העיר שבה סבל ישוע, מגלות העם היהודי מארצו ומהפיכת עם אחר ל"עם אלוהים", העם הנבחר.
או, כפי שכתב לנו בעבר מישהו:
אנו הקתולים – אנו עם ישראל החדש. כנסיית המשיח מגשימה את כל הנבואות ומביאה להמשכיות עם ישראל הישן, שמבחינה היסטורית עבר זמנו. הכנסייה היא-היא מלכות אלוהים. היהודים הם העם הטרגי ביותר בעולם, שכן ”לא ידעו את מועד פקודתם" (לוקס יט, 44).
אם כן, העקרונות המרכזיים של תיאולוגיית ההחלפה הם:
- היהודים היו בעבר העם הנבחר של אלוהים – בזמן הברית הישנה (התנ"ך) ועד לביאתו של ישוע המשיח; אך משום שלא קיבלו את ישוע כמשיח ישראל, אלוהים דחה אותם וכונן עם חדש המחליף אותם – הכנסייה.
- היהודים אפוא אינם עוד העם הנבחר, ולאלוהים אין עוד תוכנית או ייעוד עתידיים עבור האומה הישראלית. הדבר היחיד שעל היהודים לעשות כעת הוא להמיר את דתם, לקבל את הנצרות ולהפוך לחלק מהכנסייה.
- ההבטחות, הבריתות והברכות שמייחס התנ"ך לעם ישראל נלקחו מן היהודים וניתנו לכנסייה, אשר החליפה אותם. אך הקללות שמייחס התנ"ך לעם ישראל עדיין חלות על היהודים – משום שדחו את ישוע המשיח. כתוצאה מכך, נבואות התנ"ך באשר לשיבת עם ישראל לארץ המובטחת הפכו "רוחניות" או הן "משל" לברכות אלוהים עבור הכנסייה.
דנו במאמר אחר ביסודות המקראיים שעליהם מבוססת בחירת אלוהים בעם ישראל והברית איתם. במאמר הנוכחי נדון בשאלה אם בחירת עם ישראל כעם הנבחר של אלוהים עודנה תקפה בימינו, או שמא בוטלה על ידי הברית החדשה. איננו דנים כאן בשאלת תורת משה והאם היהודים חייבים עדיין לשמור את מצוות התורה (ראו תורה ובשורה), או בשאלה האם היהודים במצבם הנוכחי מצויים בברית עם אלוהים, ברית היכולה להושיעם (ראו מהי תיאולוגיית שתי הבריתות?). במאמר זה ניגע אך ורק בבחירת עם ישראל ובתפקידם הממושך בתוכנית הישועה של אלוהים.
אילו פסוקים מצוטטים לעתים קרובות בתמיכה בתיאולוגיית ההחלפה?
אלה הדוגלים בתיאולוגיית ההחלפה מציגים לעתים קרובות את הפסוקים האלה כדי לטעון כי אלוהים ביטל את בריתו עם היהודים:
- עם ישראל היה רק הזרע שממנו צמחה הכנסייה, שבה מאוחדים אנשים מכל אומות העולם: "כִּי מִמִּזְרַח-שֶׁמֶשׁ וְעַד-מְבוֹאוֹ גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם וּבְכָל-מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה כִּי-גָדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת" (מלאכי א, יא).
- תיקון: פסוק זה מראה כי העם היהודי, עם ישראל, מילא את אחד מייעודיו להיות "אור לגויים", וכך הגיע דבר אלוהים אל כל העולם דרך ישוע המשיח. אך אין בכך כדי לרמוז כי הקשר של אלוהים עם עם ישראל בוטל לאחר ששמו הופץ בכל העולם.
- ישוע לימד כי היהודים יאבדו את זכויות היתר הרוחניות שלהם, ויוחלפו על ידי עם אחר: "עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם כִּי תִּלָּקַח מִכֶּם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים וְתִנָּתֵן לְגוֹי אֲשֶׁר יָפִיק אֶת פִּרְיָהּ" (מתי כא, 43).
- תיקון: בפסוק זה דיבר ישוע על הכוהנים הגדולים והפרושים, אשר נכשלו כמנהיגי העם. פסוק זה אינו מדבר על העם היהודי או על האומה הישראלית.
- יהודי אמיתי הוא כל מי שנולד מן הרוח, בין אם הוא יהודי או גוי: "הֵן לֹא עַל-פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים" (רומים ב, 28–29).
- תיקון: בטיעון זה אין כדי להוכיח כי הכנסייה תפסה את מקומו של עם ישראל. נהפוך הוא, טיעון זה אך מחזק את מה שנאמר לכל אורך כתבי הקודש היהודיים עצמם (התנ"ך) – ברית מילה חיצונית אינה מַספקת כדי להצדיק מישהו בפני אלוהים, אלא יש צורך בברית מילה של הלב (ראו דברים י, טז; ל, ו).
- ארץ כנען, הארץ שהובטחה לאברהם, הייתה אך ורק "סְטַרְטֵר". הארץ המובטחת האמיתית היא העולם כולו, שאותו תירש הכנסייה: "הֲרֵי הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל-סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל-סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה" (רומים ד, 13).
- תיקון: האם פסוק זה שולל את זכותו של אברהם ויורשיו, היהודים? פסוק זה אך ורק אומר כי היהודים לא יירשו את כל העולם באמצעות התורה, וכי דבר זה יושג באמצעות אמונה. דבר זה נכון גם לגבי הכנסייה.
- "בני ישראל אמיתיים" אינם צאצאי אברהם הממשיים ("בני הבשר"), אלא מאמינים בישוע המשיח ("בני ההבטחה"): "... הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֹּל בָּנִים, אֶלָּא -- "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע" (רומים ט, 6–8).
- תיקון: פולוס אינו משנה את משמעות המילה "ישראל" כך שתהיה משמעותה "הכנסייה", וגם אינו רומז לכך שהכנסייה תפסה את מקום עם ישראל. הוא אך *מגביל* את שימוש המילה 'ישראל' למשמעות "בני ישראל המאמינים בהבטחות". במילים אחרות, אין די בהיות אדם צאצא פיזי של אברהם על מנת שיהיה בן ישראל אמיתי; נוסף על כך, עליו להאמין בהבטחות אלוהים. אכן, פולוס כותב גם כי אנשים נוספים (גויים) יכולים לקחת חלק בהבטחה שהובטחה לעם ישראל (רומים ט, 25–26).
- פולוס מבטל כביכול את ההבדלים בין יהודים לבין גויים: "כִּי כֻּלְּכֶם אֲשֶׁר נִטְבַּלְתֶּם לַמָּשִׁיחַ לְבַשְׁתֶּם אֶת הַמָּשִׁיחַ; אֵין יְהוּדִי אַף לֹא גּוֹי, אֵין עֶבֶד אַף לֹא בֶּן חוֹרִין, לֹא זָכָר אַף לֹא נְקֵבָה, מִשּׁוּם שֶׁכֻּלְּכֶם אֶחָד בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ" (גלטים ג, 27–28).
- תיקון: אם יש להבין פסוק זה מבחינה מילולית כביטול ההבדלים בין יהודי ליווני, הרי שיש בו גם כדי לבטל את ההבדל בין גבר לאישה. פסוק זה מלמד על כך שכולם שווים בפני אלוהים, שכן כולנו חוטאים הנושעים בחסד אלוהים ובקורבן הפסח של ישוע המשיח. אך עדיין יש הבדל בין התפקידים שממלאים היהודים והגויים בתוכנית הישועה של אלוהים – בדיוק כפי שעדיין יש הבדל ניכר בין התפקידים שממלאים גברים ונשים, בעלים ונשותיהם, אבות ואימהות.
- להיות בן ישראל אמיתי אין משמעותו להיות שייך לאומה או לעם הישראליים, אלא להיות בעל אמונה בישוע המשיח. היות בן אברהם הוא במובן רוחני בלבד ולא במובן לאומי: "וְאִם אַתֶּם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ, אֲזַי זֶרַע אַבְרָהָם אַתֶּם וְיוֹרְשִׁים עַל-פִּי הַהַבְטָחָה" (גלטים ג, 29).
- תיקון: אף שבפסוק זה הבטחה נהדרת עבור הגויים, פסוק זה אינו מבטל את הברית, את ההבטחה ואת הברכה המקוריות שניתנו לעם היהודי, זרע אברהם. פסוק זה רק מצרף את הגויים המאמינים למה שאלוהים התחיל כבר עִם עַם ישראל.
- הכנסייה היא לכאורה "ישראל השייכים לאלוהים": "כָּל הַנּוֹהֲגִים לְפִי כְּלָל זֶה, שָׁלוֹם וְרַחֲמִים עֲלֵיהֶם וְעַל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר לֵאלֹהִים" (גלטים ו, 16).
- תיקון: תרגומים שונים בשפות לועזיות (למשל Revised Standard Version) משמיטים את המילה היוונית kai, שמשמעותה "וְ", המצויה בטקסט המקורי. זוהי השמטה שאינה דבר של מה בכך, שכן ללא kai עשוי הפסוק לרמז כי "כל הנוהגים לפי כלל זה" – כלומר כל המאמינים בישוע המשיח – הם "ישראל אשר לאלוהים". אך בשימור kai של הטקסט המקורי מרמז הפסוק כי יש הבחנה בין "כל הנוהגים לפי כלל זה" – המאמינים בישוע המשיח, לבין "ישראל אשר לאלוהים" – שארית ישראל שקיבלו את הבטחות אלוהים בישוע המשיח.
הבעייתיות בתיאולוגיית ההחלפה
אם אלוהים דחה את ישראל כעמו הנבחר יהיה זה כישלון חרוץ מצדו. משמעות הדבר היא כי הוא בחר עם שיהיה אור לגויים, אך בסופו של דבר לא הצליח לגרום להם להגשים את מטרותיו. עם ישראל היה כלתו של אלוהים, אך היא נתגלתה ככלה בעייתית ביותר, עד כדי כך שסבלנותו של בעלה האלוהי נמתחה עד לכדי קרע. הוא לא היה יכול לסבול אותה עוד, והתגרש ממנה, ובכך הפר את הבטחתו שלו להיות נשוי לה לנצח:
"וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת-יְהוָה" (הושע ב, כא–כב)
הנביא ירמיה משווה את בריתו של אלוהים עם ישראל לסדר העולמי ולחוקי הטבע שאינם משתנים. הברית היא מוצקה ובלתי מעורערת כמו מחזוריות היום והלילה ואושיות השמים והארץ:
"כֹּה אָמַר יְהוָה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יְהוָה צְבָאוֹת שְׁמוֹ. אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם-יְהוָה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים. כֹּה אָמַר יְהוָה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מוֹסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יְהוָה" (ירמיה לא, לד–לו)
בעיה מעשית גדולה ביותר עם תיאולוגיית ההחלפה היא התקיימותו המתמשכת של העם היהודי לכל אורך ההיסטוריה, ובעיקר תחייתו במדינת ישראל המודרנית. אם עם ישראל נדחה והורשע על ידי אלוהים – אם אין עתיד לעם ישראל – כיצד נסביר את הישרדותו יוצאת הדופן במשך 2,000 השנים האחרונות, חרף ניסיונות חוזרים ונשנים להשמידו? כיצד נסביר את הופעתו המחודשת של עם ישראל כאומה במאה העשרים, לאחר גלות שנמשכה יותר מ-1,900 שנה? האם ייתכן כי שיבת עם ישראל לארץ אבותיו, כפי שניבאו רבים מהנביאים, היא "תאונה היסטורית" גרידא? האם התחייה המופלאה של עם ישראל, העם שהוא מרכז תולדות הישועה בכל עמוד בכתבי הקודש, היא תוצאה של יוזמה אנושית גאונית שלא היה לה דבר עם תוכנית הישועה של אלוהים?
מה אומרות הברית החדשה והכנסייה הקתולית על תיאולוגיית ההחלפה?
הברית בין אלוהים לעם ישראל אכן התגשמה בברית החדשה, אך אין משמעות הדבר כי הברית הקודמת בוטלה או נעלמה. הכנסייה היא אכן ”עם ישראל החדש" (LG 9), אך אין בעובדה זו רמז לכך שישראל "בבשר" נושל מבחירתו ומהבטחותיו האלוהיות. מעולם לא נטען בברית החדשה כי תפקידו המיוחד של עם ישראל הגיע לקצו לאחר ביאתו של ישוע המשיח. נהפוך הוא, היא מאשרת את תקפותה התמידית של בריתו עם אלוהים. כמו כן, אין בלבול בזהות בין עם ישראל ובין הכנסייה בברית החדשה; שני הצדדים עודם מובחנים גם אם קרובים זה לזה.
שמו של עם ישראל מופיע 77 פעמים בברית החדשה, באף אחת מהן לא מדובר על הכנסייה. נסו להחליף את "ישראל" ב"הכנסייה" ותקבלו פסוקים בלתי קריאים ובלתי מובנים; למשל רומים י, 1: "אַחַי, מִשְׁאֶלֶת לִבִּי וּתְפִלָּתִי לֵאלֹהִים – שֶׁיִּוָּשְׁעוּ [יִשְׂרָאֵל]". אם נאמר כי מדובר בכנסייה, הרי שפולוס מתפלל עבור גוף המשיח (המאמינים שכבר נושעו על ידי המשיח) שייוושע!
ישוע עצמו אמר כי לא בא לבטל את התורה ואת הנביאים, שהם לב ליבה של הברית בין אלוהים לעם ישראל:
"אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֹּל" (מתי ה, 17–18)
יתרה מכך, הכנסייה מאשרת את תקופתם המתמשכת של כתבי הקודש העבריים (התנ"ך) כמקור התגלות אלוהית:
התנ"ך הוא חלק בלתי נפרד מכתבי הקודש. ספרי התנ"ך נכתבו בהשראת רוח הקודש וערכם בלתי משתנה, שכן הברית הישנה מעולם לא בוטלה. (קכ"ק 121)
הנוצרים מכבדים את התנ"ך כדבר אלוהים האמיתי. הכנסייה מאז ומתמיד התנגדה נחרצות לרעיון של דחיית הברית הישנה (התנ"ך), באמתלה שהברית החדשה הפכה אותה לחסרת ערך. (תורתו של מרקיון, נוצרי כופר של המאה השנייה) (קכ"ק 123)
משמעות הדבר היא כי לא ניתן להיפטר בקלות מההבטחות ומנבואות אחרית הימים המופיעות בתנ"ך הקשורות בעם ישראל, רבות מהן כבר התגשמו. במיוחד ראויות לציון הנבואות המדברות על שיבת עם ישראל לארצו ותחייתו, נבואות שהתגשמו במידה רבה במדינת ישראל ובעם ישראל במאה השנים האחרונות. (ראו ישעיה יא, יא–יב, מג, ה–ו, מט, כב–כג, ס, ט–יא; ירמיה טז, יד–טז; יחזקאל לה, א; לז, א–יד)
מסמכי המגסטריום של הכנסייה, בהמשך לדבריו של פולוס, מאשרים כי אפילו לאחר התגלמותו של המשיח כבן אדם, עם ישראל, העם היהודי, נותר בעינו כשורש שממנו ניזונה הכנסייה. בהצהרת ועידת הוותיקן השנייה, נוסטרה אטאטה (Nostra Aetate), מוזכר פרק יא באיגרת פולוס אל הרומים; על פי ההצהרה, הכנסייה "שואבת את קיומה מהשורש של עץ הזית הטוב [עם ישראל], שעליו הורכבו ענפי הבר, הגויים". דברי ההזהרה של פולוס אל כנסיות הגויים ותיאור עץ הזית (רומים יא, 17–24) היו נבואיים ביותר: אף שענפים טבעיים (יהודים) נכרתו והודחו מעל עץ הזית של ישראל בגלל חוסר אמונתם וענפי בר (גויים) הורכבו במקומם, הרי שפולוס מזהיר את הגויים שלא להתגאות ולהשתחצן כלפי שורשיהם, פן ייכרתו ויודחו גם הם:
"אֲזַי אַל תִּתְנַשֵּׂא עַל הָעֲנָפִים. אִם תִּתְנַשֵּׂא, דַּע לְךָ שֶׁלֹּא אַתָּה נוֹשֵׂא אֶת הַשֹּׁרֶשׁ, אֶלָּא הַשֹּׁרֶשׁ נוֹשֵׂא אוֹתְךָ" (רומים יא, 18).
יתרה מכך, אלוהים יכול להרכיב את הענפים המקוריים בחזרה אל שורש עץ הזית שלהם. לאור יחסם המזלזל של הנוצרים כלפי היהודים במשך רוב שנות קיומה של הכנסייה, דברי ההזהרה של פולוס לא נלקחו בחשבון. אכן היו אזהרותיו בעלות אופן נבואי: יחסן המשתחצן של האומות כלפי העם היהודי במהלך ההיסטוריה – יחס הקיים עדיין במקומות מסוימים עד לימינו אנו –מראה עד כמה נשכח והושם לבוז השורש הטוב, זה שממנו היו אמורים הגויים לשאוב את כוחם.
הצהרת הוותיקן, נוסטרה אטאטה, מזכירה לנו גם את מילותיו של פולוס באשר לבני עמו היהודים: "לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ" (רומים ט, 4–5). ההצהרה ממשיכה בדברים הללו:
כפי שמעידים כתבי הקודש, ירושלים "לא ידעה את מועד פקודתה", ורובם המכריע של היהודים לא קיבלו את הבשורה; אכן, רבים אף התנגדו להפצתה. אף על פי כן, אלוהים מוקיר את היהודים בזכות אבותיהם; הוא אינו מתחרט על המתנות ועל הייעוד שהעניק להם. (NA 4; ראו גם רומים יא, 28–29)
דבריו של פולוס ברורים ביותר: למרות חוסר אמונתם של בני העם היהודי, המתנות והייעוד שהעניק להם אלוהים הם בלתי ניתנים לביטול. הצהרת הוותיקן גם מתנגדת באופן חד משמעי להאשמת היהודים במותו של המשיח או לטענה כי אלוהים דחה אותם בגלל חוסר אמונתם בישוע המשיח:
"אמת היא, ראשי היהודים ותומכיהם לחצו להביא למותו של המשיח; ועדיין, לא ניתן להאשים את היהודים כולם בעינויי המשיח, ללא הבחנה – לא את מי שחיו אז ולא את מי שחיים היום. אף שהכנסייה היא עם אלוהים החדש, אין להציג את היהודים כמי שנדחו או קוללו על ידי אלוהים, כאילו הדבר נובע מכתבי הקודש." (NA 4)
לבסוף, שימו לב לפסקה הנהדרת הזו מקתכיזם הכנסייה הקתולית, פסקה המאשרת כי גויים יכולים להכיר את ישוע, משיח ישראל, "אך ורק על ידי פנייה ליהודים":
חג ההתגלות (Epiphany) הוא התגלותו של ישוע כמשיח ישראל, בן האלוהים ומושיע העולם. חג ההתגלות הגדול חוגג את הערצת ישוע על ידי החכמים מן המזרח... בחכמי המזרח, נציגי דתות פגאניות, הבשורה מניבה את פירות הביכורים של אומות העולם, המקבלות בברכה את בשורת הישועה בהתגלמות ישוע המשיח כבן אדם. בואם של חכמי המזרח לירושלים על מנת להשתחוות בפני מלך היהודים מראה כי הם חיפשו בעם ישראל, באור המשיח של מגן דוד, את מי שיהיה מלך העולם כולו. בואם משמעותו כי גויים יכולים להכיר את ישוע המשיח ולהשתחוות לפניו כבן אלוהים וכמושיע העולם אך ורק כשהם פונים אל היהודים ומקבלים מהם את ההבטחה המשיחית המצויה בברית הישנה (התנ"ך). חג ההתגלות מראה כי "מלוא הגויים" מצטרף כעת למשפחת האבות (אברהם יצחק ויעקב) והופך להיות ראוי לירושתו של עם ישראל.
מסקנה
לסיכום, תיאולוגיית ההחלפה היא טעות תיאולוגית שאין לה כל בסיס בברית החדשה או בלימודי הכנסייה. אף שטעות זו הופצה בעולם כולו ולימדו אותה רבים מבעלי ההשפעה בכנסייה, כולל אבות הכנסייה, היא מעולם לא הייתה לימוד רשמי של הכנסייה הקתולית.
מצד שני, העובדה שבחירת עם ישראל על ידי אלוהים נותרה תקפה, אין משמעות הדבר כי בריתו איתם יכולה להביא לישועתם או כי הם יכולים להיות מוצדקים לחלוטין לפני אלוהים בעודם ממשיכים לדחות ולא לקבל את בשורת ישוע המשיח. טעות זו, הקרויה בשם תיאולוגיית שתי הבריתות נידונה במאמר אחר.
מקורות:
תיאולוגיית ההחלפה (ויקיפדיה)
הטעות בתיאולוגיית ההחלפה (קלרנס ואגנר, Bridges for Peace)
